מדבֵּר לנפש היחידה / נעמה שקד

לאט, לאט, לאט התוודעתי לכתביו של גורדון. בקריאה חוזרת ושבה. ואז נפתחו לרווחה, ונגלה לי הדיבור החי, הנוגע בנפש. מעורר ומרגיע, תובע ומנחם. נמשכתי אחוזת השתאות, סקרנות, געגוע, לקרוא עוד ועוד. מלים מחלחלות ויורדות בתוכי, עד נימי הנפש, עד דמעות. מה בָּכן מלים מביא אותי לבכות?

"כּנוֹת, חשופות, בערייתן, כמו שהן הנן, – תהיינה הידיעות אשר תובאנה אל הנשמה מאת הקרוב ויקר לה. יש בזה לטהר, לשחרר, להאיר, משום שזה משיב חיים, משום שזה נותן את החיים כצורתם, כמו שהם". (מכתבים לגולה, מכתב ראשון)

איזה צליל שפותח את הנפש ונוסע בה פנימה-והחוצה-לעומק-ולרוחב— ומתעוררת השתוקקות לחיים גדולים ועשירים ועמוקים יותר. והשתוממות על שדברים כאלה מונחים בספרים סגורים ולא נודָעים בחיינו.

הלב מוצף אהבה. איך למסור במלים פתח קטן לעולם עצום ונפלא?

אני פותחת במכתביו – לרחל, לבנימין, למנחם, לחיותה, – דיבור בלתי אמצעי, קול אישי, חשוף:

"אני מבקש לב דופק, נפש חיה. אני הייתי חפץ, כי בני אדם ימָשכו זה לזה ככוכבים האלה, הגדולים כשהם לעצמם והגדולים ביחסם זה לזה. אלה הם יחסים גדולים, הנאים לאדם, אם הוא באמת נזר היצירה. ואל תאמרי, כי אני דורש יותר מדי, כי אני דורש מבני האדם כי יהיו בני עליון. לא! אני רק דורש, כי יהיו טבעיים, אמתיים, ככל אשר בטבע." (לרחל בלובשטיין)

הוא כותב לאנשים הצעירים החולקים איתו את התחבטויותיהם, משתֵף ומגדֵל, נותן מעצמו מבלי לתת פתרונות, מתוך אֵמון בכוח האינסופי של החיים על כל עושרם וצערם, ייסוריהם וצמיחתם –

"רואה אתה בנפשך סערות, זועות, חשכת תהום, – והרי אתה נבהל, נרעש, נדהם. ואני רואה בזה עושר, עומק, תהום של נפשיות. אותו הנעלם, שאתה נתקל בו, שאתה תוהה עליו ושואל עליו, הרי היא ההויה העולמית, המשתקפת בנפשך בצורות, גונים ומצדדים כל כך מרובים, בעומק כל כך תהומי, עד שהיא מביאה אותך במבוכה, מטילה עליך אימה. ואתה שואל אותי: מה זאת? ואתה מבקש ממני, שאני אבאר לך את הדבר… אבל, חביבי, כל זה משתקף בנפשי באופן אחר לגמרי… ואיך אוכל אני לעשות חשבון עולם שאינו שלי?… בכל נפש משתקף העולם באופן אחר, בנוסח אחר. ויותר שהנפש עמוקה ועשירה, יותר עמוק ועשיר נוסח ההשתקפות הזאת."

"יש לי איזו הרגשה או איזו השגה עמומה שלפני ההרגשה, כי החיים, החיים הנפשיים בלי אמצעי הם העונים על כל השאלות והמיישבים את כל הפליאות והסתירות, הם המבארים והמאירים." (למנחם ברקוביטש)

אני לומדת לקרוא כך גם את מאמריו והגותו התובענית, כמו מכתבים. "ובדַבְּרי לרבים אני מדבר באמת גם לנפש היחידה". לשמוע בהם את הקול החם, החי, את האירוניה המרירה לעתים, ההומור, הביקורת הנוקבת, התבונה. כשהוא כותב את טלטלות העם היהודי הקרוע והמפרפר, את ההתמסרות למשימה הכבירה של עבודת התחייה בארץ-ישראל, את החזון הגדול, הנבואי של התחדשות החיים. כותב בעֵרוּת, בישרוּת, בבהירות, בהתגעשות הנפש, בגילוי הלב עד עומק תהומו. כותב בצער וחרון וייאוש מול צמצום וטמטום, מול אובדן כיוון פנימי, נסער ומתריס ומוכיח – וחוזר ומברר ופורשׂ במתינות, בהתבוננות רחבה ועמוקה, מה העיקר, מה חיינו, מה אנחנו מבקשים… ותמיד אחוזים אצלו בשורש אחד כל הממדים: ה'אני' האישי – והלאומי – והאוניברסלי – והקוסמי – חוליה בתוך חוליה, מעגלים מתפשטים ומתרחבים. ותמיד-תמיד השאיפה לחיים גדולים, חדשים.

דבריו נהיו לי לספר קודש, למכתב יקר, לנבואה מאירה ומכוונת.

אני מתרגלת לדרך הכתיבה המתאמצת להסביר את עצמה, לדייק ולבאר בתוך מהלכה. לומדת להתוודע אל שפתו (העברית העשירה, הרעננה!), להתמסר לָאורך, לקצב המניע, כתֵיבה על גלי נהר. ולא אכפת לי כשהמשפטים ארוכים ומורכבים ומתמשכים, מפני שכבר התיידדתי איתם ואיתו. מפני שיש בהם קצב הנשימה של דיבור, של מחשבה חיה חותרת וחוצבת ומצרפת את מילותיה, של נפש פתוחה והומה.

איך הוא עושה זאת? לדוגמה, בסוף מאמרו 'לחברַי ברוח המנוצחים' הוא כותב: "הנצליח?… מי יכול להגיד?… נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות ונהיה מה שכל אחד מאתנו יוכל להיות. ואם נחיה כך, לא נחיה לבטלה." ומסיים: "בשר ודם אנחנו, ומוכרחים להסתפק במה שאפשר. די יהיה לנו אם כל אחד מאתנו ייתן לעם ישראל נפש אחת מישראל."

איזה צירוף מדהים, שמתחיל כמו בהנמכה, בספק ובהסתפקות במועט, במין הבנה אנושית של מה שאפשר ומה שאי אפשר: "די יהיה לנו אִם" – ומתהפך פתאום לתביעה כולית, מוחלטת – "אם כל אחד מאתנו ייתן… נפש אחת מישראל". הוא מניח על הדף את ההזמנה לתת את הנפש, כמין אמת פשוטה. ולא מסירות נפש במשמעות של מוות אלא להפך, של חיים. להביא את הנפש במלואה, הרי 'נפש אחת מישראל', נפשו של כל אחד מאתנו, היא 'עולם מלא', וחיותהּ וגידולה הם מה שנוכל להביא לתחיית העם, לתיקון עולם.

מה פירוש לתת את הנפש, הוא מפרש במאמרו הגדול 'הקונגרס' (ויכול הקונגרס להיות משָל לכל דבר שנרצה).

"מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת? אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו… השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס? אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא. אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא. אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא. ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול, – יש לך מה להביא. כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה. אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא."…

"ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל… אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו."

אותה פנייה פשוטה – "נחיה כמה שכל אחד מאתנו יוכל לחיות", ואותה נימה מינורית של "די יהיה לנו" באות גם בפרקי 'האדם והטבע'. שם, במעוף מחשבתי בלתי-רגיל, במבט צלול ונוקב, הוא יורד לחקר שאלות הנפש והחיים והעולם.

"אמנם אין אדם, בשר ודם וצלם אלהים כאחד, יכול להיות שלם, אבל הוא יכול לחיות בשלמות, כלומר לחיות את כל עצמו כמות שהוא, עם כל אורותיו ועם כל צלליובבת אחת, בלי אמצעי, בכל רגע של חיים. וזה די. זה קובע לו את מקומו בעולם, את מקומו בתור חוליה קטנה שאינה יכולה להיות שלמות בפני עצמה, שמקום פגימתה הוא אולי מקום דבקותה ביתר החוליות בתוך שלמות עליונה, אין-סופית."

"זה די"! – כאילו מדובר בהצעה קטנה, צנועה. כן, הוא אומר, אפשר לחיות בשלמות למרות הפגימות והקרעים והניגודים שבנו. לחיות את ה'אני' כולו כמו שהוא, בהווה, ברגע החי – חלקִיים וחסרים כמו שאנחנו – בין קבלה עצמית לתביעת תיקון וצמיחה. ודווקא בחלקיוּתה, בפתיחוּתה של החוליה הקטנה, יוכל להיות חיבור עם ההוויה הגדולה לאין-סוף.

"השאיפה הקיימת בנפש לחיות בשלמות את כל החיים בכל כיווניהם; לחיות בכל מה שהשכל תופס וגם למעלה מזה… נשמת האדם – ה'אני' של כל אדם ואדם – שואפת בפשטות לחיות חיים נעלים מאלה שהיא חיה, כי אין היא מסכימה לחיות חיים סגורים בתוך קליפתה הצרה… כי רוצה היא לחיות חיים משותפים את עולם ומלואו, לחיות בתוך כל מה שחי וקיים; להתמזג את הטבע, את כל מעמקיו ומרחביו, לחיות את חייו הקוסמיים הכבירים, – לחיות באין-סוף. …כל מה שהוא מעמיק יותר לחדור לתוך נבכי החיים וללמוד אותם, – כן ירבה, יגדל, יעמק תוכן חיי האיש, כן תעצם שאיפתו לחיים מלאים, מאומצים יותר." (מכתבים לגולה, מכתב שלישי)

הלימוד של אהרן דוד גורדון פתח שער בחיי. מפני שהוא מדבר לא רק למחשבה או לרגש, להתעוררות ציונית או להתחדשות דתית ורוחנית – אלא אל עצם החיים. מקיף וחודר יחד את כולם. שותל שאלות, "איך לחיות יותר? איך לחיות חיים חדשים בכל רגע של חיים?", איך לחיות חיים משותפים עם העולם? איך לחיות את המפגש עם בני אדם ביחסים גדולים, ישרים, גלויים, כמו בטבע? והוא פותח דרך.

אני שבה להשקיע את הנפש בדבריו המאירים, במעייָן החי.

מתבוננת בתצלום הנדיר: בפָּנים, במבע עיניו, קורנות נהרה וצער ועומק ואמת. בנוכחות הגוף, בידיים העובדות, הנפלאות. אני מניחה ראשי אצל ידיו המגוידות הרכות הקשות, הוא סבא ומורה שלי, הוא שׂם על ראשי את כפות ידיו ומברך. מעורר ומרגיע את לבי, אומר לו "גדַל!"

ככה, כשידיך על ראשי אני חוזרת להיות נטיעה באדמה, אני צומחת, שורשַי דבקים בצידה הסמוי הסתום של ההוויה, וגווי מתיישר, נִפרשׂ לאור, גומא אויר ומרחבים ושמש נדבה.

[התפרסם בתוך הפרויקט: בשביל החיים המתחדשים | 92 שנה לפטירת א.ד. גורדון | מוסף "שבת" מקור ראשון]

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>