חודש אב מביא אור או חושך? / אריאל ברקוביץ

המשנה במסכת תענית פותחת "משנכנס אב ממעטין בשמחה". מה המשמעות של המעטת השמחה? האם מועיל לנו הדכדוך? כיצד ניתן להגיע להעצמה פנימית והתמודדות עם טרגדיה כחורבן בית המקדש כשבוחרים בדיכוי עצמי כדרך לזיכרון?

חודש אב נחשב בעיני ההמון כחודש של ניוון ודיכוי. לעניות דעתי אין זה נכון. בתקופה שלפני החורבן מתואר מצב חברתי לא פשוט, תככים ומזימות קשירות ופלגים נוצרו חדשים לבקרים, החיים כביכול התנהלו כהרגלם, המקדש תפקד במלואו ואנשים ניהלו מסגרת דתית כמצופה. אך מתחת לפני השטח היה הכול רקוב, יחסי 'איש לרעהו' התאפיינו בהכשלות הדדיות וכל אחד רצה להשליט על האחר את תפיסת עולמו. התחושה הייתה שאם ה"אני" לא יתפוס פיקוד על הזולת, העולם לא יתקיים.

חודש אב בשבילי מגלה את אותו מקום בלב שלא מוכן לחיות עם זיוף וצביעות. הלב מבקש להתחיל לחיות מבפנים כלפי חוץ ולהפסיק להאמין שאם הכול מתפקד בסדר פחות-או-יותר אז גם הלב ישתף פעולה. עד כמה שזה נראה תמוה, בחורבן שבחודש הזה יש ברכה. מתוך הטרגדיה נובע הטוב.  איכות הברכה היא ברצון לבנות חיים ובית שמתואמים עם ליבנו, ולא להסתדר עם בית עקום ורעוע המסתמך כל העת על מאבקי כוחות.

הגמרא בתענית, לאחר דברי המשנה, מביאה את דברי רב המתאר את הריח של יעקב אבינו בבואו לפני אביו יצחק לקבל את הברכה. אני צולל בקצרה לתוך הסיפור: עשו היה איש שעיר. כולם קראו לו עשו מכיוון ששעירותו היתה מאוד בולטת. מאפיין זה מסמל שעשו חי כול חייו בנקודות התפר עם העולם בחוץ, הוא הכיר את עצמו דרך מה שהוא הקרין בחוץ. כך היה קל לאביו לבחור בו ולא ביעקב. בניגוד לכך יעקב היה "יושב אוהלים". בהקשר זה יהיה נכון לומר שהוא חי קודם כול בשלום עם עצמו. הוא חיפש חיים שנכונים לליבו. יעקב עבר וחווה דברים שהעולם סביבו לא תמיד יכל לראות. רק כשבזקנותו יצחק התעוור, הוא הצליח לחוש את בנו דרך הריח (חוש שצופן בו נסתרות). בדיוק בשלב בו יצחק מביא את הברכה. על זה אומר רב שהריח היה ריח שדה של תפוחים.

הגמרא משלבת את דברי המשנה "משנכנס אב ממעטין בשמחה" עם ההכרה העמוקה של יצחק עם בנו יעקב המתגלה דרך חוש הריח. שילוב זה מביא לעולם הבנה עמוקה במשמעות חודש אב. לא כתוב במשנה שמשנכנס אב פוסקת השמחה. "ממעטין" לפי אותה הדרך, זו פעולה של התכנסות. לא מחצינים את השמחה. השמחה בונה את חיינו. על כן היא הכרחית. אך יש זמנים שמקומה של השמחה היא ביני לבין עצמי. ביני לבין ידידי. דווקא בזמנים של גדילה לא אמורה השמחה להקרין ולהראות לכולם מי אני, משום שאז לא אדע מי אני. אלה זמנים שדורשים שקט. כדי ללמוד על עצמי בצורה נכונה, איך נכון לי להתחדש ולהתפתח. אותם דברים נכונים לנו כאומה בחודש אב.

שנזכה לבנות את מקדשנו האישי והכללי מתוך שמחה וטוב לבב.

אריאל ברקוביץ.

הכותב מנחה באלול את קבוצת תלמוד למתחילים תשע"ו.

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>