רבי חנינא בן תרדיון: קידוש ה', צידוק הדין ופוליטיקה / רותי אלסטר

רבי חנינא בן תרדיון: קידוש ה', צידוק הדין ופוליטיקה

בתקופה זו בשנה שעברה, ערב ט' באב, בעת שצה"ל ותושבי הדרום היו עסוקים ראשם ורובם בהתגוננות ולחימה ב'צוק איתן', למדתי סוגיה במסכת עבודה זרה דף יח', עמ' א', שנדמה לי שיש בה אמירה על אידיאולוגיה ופרגמאטיות, לצד דיון על קידוש ה' וצידוק הדין. הרגשתי אז והדברים נכונים גם שנה אחרי, כי יש בלימוד זה כדי להדהד ולהעשיר את ראייתנו במציאות ימינו.

הסוגיה דנה בהוצאתו להורג של רבי יוחנן בן תרדיון, סביב מרד בר-כוכבא. היא מתחילה במפגש בין רבי יוסי בן קיסמא לרבי חנינא בן תרדיון, שבא לקיים מצוות ביקור חולים. נראה שרבי יוסי מודע למעלליו של רבי חנינא שמסרב לציית לגזרה של מלכות רומי וממשיך ללמוד תורה תוך סיכון עצמי גבוה. מתוך אהבה ודאגה כאחד, רבי יוסי בן קיסמא אומר לו: "חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר מונח לך בחיקך!".

רבי יוסי מתנגד להתגרותו של רבי חנינא במלכות רומי. הוא מפרש את הצלחתה כאישור מן השמיים, וסובר שהיא מבטאת את רצון הקב"ה. גם 60 שנה אחרי החורבן ולמרות שהתאכזרה שוב ושוב בעם ישראל, היא קיימת, חזקה ומצליחה. זה סימן לדעתו שגזירותיה מן השמיים, וכך צריך רבי חנינא להתייחס אליהן ולהימנע מלימוד תורה לרבים.

רבי חנינא עונה: "מן השמיים ירחמו". למה הוא מתכוון בביטוי זה? האם הוא סובר שהקב"ה יראה את מסירותו וירחם עליו? אמירה מן הסוג של 'היה לא תהיה', או שמא הוא רוצה לומר שלמרות נכונותם של השיקולים הרציונאליים שמעלה רבי יוסי בן קיסמא (והסיכוי שייהרג על שעובר על גזירת מלכות), עליו למלא את חובתו וללמוד תורה? הביטוי 'מן השמיים ירחמו' בוודאי מהדהד גם למילותיו של רבי יוסי קיסמא "מן השמייים המליכוה". מול היומרה של רבי יוסי הסובר שהוא יכול להכיר את רצון ה' דרך התפתחויות היסטוריות, עונה רבי חנינא, שאין זה אפשרי, ולכן עלינו להמשיך ולעשות את המוטל עלינו, בליווי תפילה ותחנונים.

רבי יוסי לא נשאר חייב ועונה: "אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!". או במילים אחרות 'אין אנחנו מסוגלים לקיים דו-שיח! אני אומר לך דברים מעולם ההיגיון, ואתה עונה לי תשובה בלתי רציונאלית. אתה משחק באש פשוטו כמשמעו!'. רבי יוסי מדגיש את תסכולו מכך שרבי חנינא לא מישיר מבט אל המציאות. גם רבי יוסי אוהב את התורה, ובמסכת אבות מתואר כמי שמוכן לוותר על כל הזהב שבעולם כדי לגור במקום תורה, אולם אינו סבור כי יש לסכן חיים לשם כך.

רבי חנינא מקבל ככל הנראה את מותו הקרוב ולא סומך על הצלה מחוץ לגדר הטבע, אולם לא מותו הפיזי מטריד אותו כפי שמטרידה אותו השאלה אם הוא זכאי לעולם הבא. למרות שהיה תלמיד חכם המשמש מודל לגבאי צדקה אמין ומסור, ועליו נאמר "לא יתן אדם מעותיו לארנקי של צדקה – אלא אם כן ממונה עליו תלמיד חכם כר' חנינא בן תרדיון!", הוא לא בטוח שנהג תמיד כשורה ואף מספר לרבי יוסי שפעם אחת התערבבו לו מעות של צדקה עם מעות של מתנות לאביונים. רבי יוסי בן קיסמא מקפיד להבטיחו חד משמעית שיהיה לו חלק מבוקש בעולם הבא, ואינו מחזיק כנגדו את סיכון החיים שלקח על עצמו ואת התגרותו במלכות רומי (המבטאת את רצון ה').

ראשון נפטר דווקא רבי יוסי בן קיסמא "והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול". אפשר ממש לדמיין את הכבוד הגדול שניתן לאיש המכבד, גם אם בעל כורחו, את מלכות רומי ואף מאשר את הצלחתה מבחינה תיאולוגית ומעודד יהודים להיכנע לגזרותיה. דווקא אז, כשחוזרים גדולי רומי מלווייתו, הם תופסים את רבי חנינא "שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וספר תורה מונח לו בחיקו". האנטיתזה אינה ספרותית בלבד, אלא שכנראה דווקא ההשוואה בין התנהגותו של רבי חנינא לזו של רבי יוסי העצימה את כעסם, והם מוציאים את רבי חנינא להורג ביסורים קשים:  "הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה  ".  

אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך?

אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וספר תורה עמי, מי שמבקש עלבונה של ספר תורה הוא יבקש עלבוני. "

המראה הוא בלתי נסבל, אך רבי חנינא מפגין חוסן נפשי יוצא דופן ואמונה תמימה בכך שעוד יגיע הזמן, שהרומיים ישלמו את המחיר על אכזריותם. הוא כורך את נקמתו האישית עם הרמת קרנה של תורה. כרגע הוא סובל מאד והולך למות, אבל בראיה היסטורית וכלל ישראלית, הצדק ייעשה. וכמו שסבתא שלי ז"ל (שנפטרה ערב יום ירושלים בגיל 95) היתה אומרת כל אימת שחל אסון על עם ישראל: אבל בקרב האחרון, אנחנו ננצח!

רבי חנינא חש כנראה חוויה מסטית עילאית באותם רגעים:  "אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות  ".  למרות זאת, הכאב ניכר על פניו, אחרת לא ניתן להבין למה תלמידיו מציעים לו לפתוח את פיו, כדי לזרז את מותו. רבי חנינא מסרב לעשות זאת, אך מסכים שפקיד רומי יזרז את מותו תמורת הבטחה לעולם הבא. הסוגיה מסתיימת בעדות של בת קול ("רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא"), שגורמת לרבי לבכות במרירות ולומר: "יש קונה עולמו בשעה אחת, ויש קונה עולמו בכמה שנים".

סוגיה קודמת הדנה אף היא בהוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון, עסוקה בשאלה במה חטא רבי חנינא כדי להיענש כך. (אתייחס לסוגיה הערוכה כפי שהיא בידינו, למרות שברור שהיא אינה בנויה מחטיבה אחת). קשה מאד למצוא חטא מפורש, אך הסוגיה מתעקשת ומדקדקת איתו כחוט השערה, כדי להגיע למסקנה שחטא אכן היה, ולכן היה עונש וראוי להצדיק את הדין. לבסוף הוא מואשם בכך שהיה "הוגה את שם ה' באותיותיו" בזמן שלימד את תלמידיו, ולמרות שהדבר מותר לצורך חינוך, ראוי היה לעשות זאת בצינעא ולא בפרהסיא. לפי אותה סוגיה, אשתו נהרגת בגלל שלא מחתה בו, ובתו נשלחת לקובה של זונה, בגלל ש"דקדקה בפסיעותיה" (אולי הלכה על עקבים) מול המבט המעריץ של גדולי רומי.

סוגיה זו קשה מאד בעיני, ולא ברור לי למה התעקשו חכמינו למצוא את חטאיהם בכל מחיר. האם זה באמת סיפק להם הסבר מניח את הדעת למותו של צדיק? האם מטרתם היתה לשמר את האשליה של עולם שבו הכל מתנהל על פי אמות צדק? בעיניים מודרניות, היינו אולי מעדיפים להישאר עם החידה התמידית של "צדיק ורע לו". בימינו כאשר חיילים נופלים בקרב או אנשים נפגעים בפיגוע, בצדק אין אנו מחפשים את חטאיהם שעשויים להסביר את עונשם, אלא להפך מקפידים לספר בשבחם, למרות שזה לכאורה רק עוד מגביר את שאלת הצדק בעולם.

סוגיה זו מסתיימת בקטע הזה:

"שעה שיצאו שלשתן – צדקו עליהם את הדין, הוא אמר: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט (דברים לב), ואשתו אמרה: אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא: (שם), בתו אמרה: גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו (ירמיהו לב). אמר רבי: כמה גדולים צדיקים הללו, שנזדמנו להן שלש מקראות של צדוק הדין בשעת צדוק הדין." רבי חנינא, אשתו ובתו מצדיקים שלשתם את הדין על ידי ציטוט פסוקים מתאימים. למרות העוול שזועק לשמיים, הם מצהירים על צדקותו של הקב"ה.

מכאן נחזור לסיפור שבו פתחנו. מי שמחפש הרמוניזציה בין סוגיות שונות בגמרא יכול בהחלט לטעון שהסוגיה האחת דנה בסיבת מותו ברמה הרוחנית (חטא), בעוד השנייה דנה בסיבת מותו ברמה המעשית (הפרת גזירת רומי). אך ברצוני להציע שהעמדתן זו ליד זו מייצרת דו-שיח בין גישה המחפשת אשמה בכל מחיר, לבין גישה המכירה בכוחות הטבע וביכולתם לחולל אסון. רבי יוסי מדגיש את צדקותו של רבי חנינא, אך יחד עם זאת טוען שהוא עלול להיהרג בדרך הטבע, כי כך ייעשה לאיש אשר עובר בפומבי על גזירות מלכות רומי. העמדת שתי הסוגיות זו מול זו גם מעלה את שאלת ההשגחה האלוקית: הראשונה מייחסת כל אירוע להשגחתו ולרצונו המדויק של הקב"ה, וגם סוברת שעיון מעמיק יספק את ההסבר המתבקש להחלטה האלוקית. השניה מעניקה מרחב פעולה גם לכוחות הטבע. הראשונה מחפשת השגחה וכוונה בכל אירוע נקודתי, והשניה רק בתהליכים היסטוריים ארוכים ועוצמתיים.

רבי יוסי, נציג הגישה הרציונאליסטית המביטה בדרך הטבע, מביא כזכור גם טיעון תיאולוגי על פיו הצלחת מלכות רומי מיישמת את רצון ה'. בקריאה ראשונית אולי חשבנו שרבי יוסי מתיימר לדעת את רצון ה', דבר שהוא לא פחות מסוכן ואי-רציונאלי מנקיטת עמדה אידיאולוגית הפוכה. אבל למעשה רבי יוסי עושה זאת רק כדי לחזק את שיקוליו הרציונאליים. בעיני עצמו, הוא אומר  "דברים של טעם". יתר על כן, הוא מוכן לתת משמעות להצלחתה המוכחת והיציבה של מלכות רומי, אך לא מוכן לתת משמעות תיאולוגית להוצאתו להורג של רבי חנינא בן תרדיון. נראה שרבי חנינא מסכים חלקית עם גישה זו: הוא מודע לכך שהוא לוקח סיכון, והוא סובר שהצדק ייעשה ורצון ה' יתגלה רק בראיה היסטורית ארוכת טווח. עיניו נשואות לעולם הבא. כדי להצדיק את הדין, הוא חווה את המציאות במימד של נצַח.

לעיתים תכופות, אנו פוגשים בשאלה : למה? למה משפחה מסוימת איבדה את היקר לה מכל? למה אמא צריכה לסבול את כאבה לשארית חייה? האם חטאה במובן הפרטי? או שמא היחיד שילם את מחיר חטאי הציבור? סוגיה זו מציעה ראייה שונה: יתכן שהקב"ה אוהב אותנו כעם וכפרט (כפי שהוא אוהב את רבי חנינא) ובכל זאת, יהיו אנשים שייהרגו במערכה, כי כך הוא דרך הטבע. אין צורך לחפש קשר סיבתי פשטני בין חטא לעונשו, אך כן מומלץ לאמץ ראייה היסטורית, לפיה סוף הצדק לנצֵחַ.

אם כן, סוגיה זו מפגישה בין עמדה פרגמאטית לעמדה אידיאולוגית ומתארת שתי תגובות אפשריות מול מציאות פוליטית המבקשת להשפיל את עם ישראל ולנתק אותו מלימוד התורה. לפי רבי יוסי, יש להעניק משמעות תיאולוגית להצלחת הגויים, ואסור להסתכן. לפי רבי חנינא, מוטל על האדם לקיים את חובותיו, בלי להתחשב בתוצאות האפשריות של התנהגות זו, ותוך מוכנות לשלם את המחיר הטבעי של התנהגותו בלא ציפייה להתערבות אלוקית יוצאת דופן.

הסוגיה אינה מכריעה בשאלה מי צדק. במשך ההיסטוריה רבים מסרו את נפשם על קידוש ה', ורבים עוד יותר הסתגלו והשתדלו ללכת בין הטיפות ולא להרגיז את הגויים. המסורת אמנם זוכרת את רבי חנינא בן תרדיון כאחד מעשרת הרוגי מלכות, מודל למסירות נפש ודמות מופת. אולם, לאחר מרד בר-כוכבא, החכמים הובילו קו ברור שמתנגד למרד ומעדיף הסתגלות המאפשרת הישרדות.הלכה למעשה, חכמים בדרך כלל אימצו דווקא את דרכו של רבי יוסי בן קיסמא, של יהדות מסתגלת, המקבלת בהכנעה את גזירות המלכות. אין ספק שהמציאות החדשה של ריבונות ישראלית מעצימה את השאלות. האם ניתן להמשיך במסורת חז"ל המקבלת בהכנעה את מלכות הגויים, או ש"מן השמיים" הומלכה ממשלה יהודית על עם ישראל בארץ ישראל.

רותי אלסטר

* הכותבת מנחה בקהילות אלול באורנית ובכוכב יאיר – צור יגאל

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>