יציאה לדרך / אסתר קמרון

היתה תקופה שבה כתיבת השיר היתה יציאה לדרך שהובילה לא ידעתי ולא שאלתי לאן. החיים נראו לי כמחזה שבו לא נכתב תפקיד עבורי. בשמחה הייתי משתתפת במהפכה, בהתאם לאופנה של הימים האלה, אבל כל התנועות נראו לי די ילדותיות. לא היתה לי שום אמונה דתית ואף אחת מן הרוחנויות שפרחו מסביב לא התאימה לי בדיוק. בעצם רציתי להיות משוררת אבל לא האמנתי בכשרוני ובמשך כמה שנים בקושי העזתי לכתוב. כששוב התחלתי, כאילו אמרתי לא ידעתי למי: עשה אתי מה שתרצה, אבל עשה משהו!

ובכן, מתוך סוג של התבוננות (דאואיסטית, אם לכנות אותה באיזה שם מסורתי; פירוש המילה "דאו" הוא, כמובן, "דרך") התגבשו שירים, לא רבים, קצרים, מגששים, שלא פירשתי אותם לעצמי, או פירשתי אותם רק למחצה. זה היה גם קצת כמו הטלת מטבעות על מנת לקבל תשובה מ-אי צ'ינג. אחת מן ההקסגרמות של ה-אי צ'ינג נקראת "תמימות. הבלתי-צפוי." לכתוב בצורה כזאת פירושו להיפתח לבלתי-צפוי.

דווקא באותה תקופה התחלתי להקשיב גם לקול אחר — של משורר גדול — שהיה כמו הגברה של הקול הפנימי שלי. כבר כמה שנים לפני כן כתבתי שניים ושלושה שירים שנשמעים לי כיום כהדים קלושים לשיריו. על אף כל ההבדלים הוא היה גם — ז.א. לפניי — אדם שכתב "על מנת להתמצא," כלשונו, על מנת לתוות לעצמו דרך בעולם שבו הרגיש כזר. למרבה הצער, דרכו הובילה אותו לבור שחת, ובעקבות זאת גם אני הגעתי אל שפת התהום והיה עלי להסיק אי-אלו מסקנות שיאפשרו לי ללכת הלאה. מתוך הצורך הזה כתבתי את השיר "הזמנה" המלווה אותי מאז, כבר ארבעים שנה. בעזרת חברה תרגמתי אותו. המשקל — חרוזים לבנים — ילך לעיבוד, אבל אקווה שהמחשבות יעברו.

נאספנו פה על מנת לראות
פנים, שמהן אין אנו צריכים להסתיר פנינו,
על מנת לשמוע צליל דיבור נאמן, ולשתף
במה שחרטו החולמות במוחנו הרדום,
במה ששמענו מן הקול החרישי
כאשר שעות כבדות השקיעונו
אל תוך מעמקים של חיים ומחשבה
שאינם מוזכרים בשוק: למצוא
ולהתאים חוטים של גורלות משותפים–
דוגמאות שעליהן כיסה אבק חיים ללא מחשבה –
מקלט לשכל המשותף נבקש,
לא על מנת להתחרות, אלא על מנת להשוות
את מה שראינו ולמדנו, ולהשיף חזרה
על אותו עולם בו המוחות הסבוכים
יוצרים את אותן הבעיות שהם מנסים לפתור
על ידי הטלת ספק אלה באלה,
באהבה, בדמיון החכם, ובמילה.
אולי, אם נסתכל מכאן חזרה
על אותו העולם, נוכל להבחין
בדרכים שנעלמו מעינינו, כל עוד
רק נאבקנו בו ולא נטלנו
עצה מקרובי-רוח; תוך מחשבה
על שפות-בבל של דיסציפלינות
עושות-קרירה, אולי נגלה שפה
בה נפנה לכל שבר ושבר
של האמת העולמית המפוצלת
ונביא את הבשורת של השלם לחלק.
אנו אומרים שהשכל, כאשר יבוא אל שלמותו,
יוכל לאחות את העולם;
לאחות את השכל, זה תפקידנו.
כמה שנים? כמה חיים אדם? איננו יודעים,
אך כל אחד ואחד יניח חוט.

השיר הזה — הוא החוט שלי. חוט ראשון בלבד.

בניתוח פילולוגי של תהלים פרק אלף ("כי יודע ה' דרך צדיקים, ודרך רשעים תאבד") קראתי שהפירוש המקורי של המלה "דרך" הוא "עדה, אספה, קהילה."

הדרך שבה יצאתי הובילה אותי לעוד הרבה מקומות, לעוד הרבה מפגשים, בין היתר עם הרב שגייר אותי, שאליו הראיתי את ה"הזמנה" והוא אמר שעלי ללמוד את הרב קוק. כמובן, היא גם הביאה להרבה רגעים של ייאוש, לעתים קרובות נדמה לי כאילו אור מתעה הובילני למקום לא ידוע שעלי להתמצא בו ללא עזרה מן ההשראה המתעה. כפי שכתבתי בסדנה בשבוע שעבר:

השמיים חתומים וגם כף ידך איננה קריאה.
הנוף מתבהר. רחוב זר לחלוטין.
תצטרך עתה לחקור, איפה אתה.

אבל מכווין שכבר אין לי מה להפסיד, אני חוזרת לקוות שהדרך שבה בחרתי — או שבחרה בי — עוד תוביל אותי אל הדרך במובן הקדום הנ"ל.

00000000000
* אסתר משתתפת בסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן.
0000
000000

 

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>