הפסנתר השותק / אסתר קמרון

הפסנתר –פסנתר קטן, קוראים לזה ספינט באנגלית — עומד בסלון שלי סגור ושותק. כשהתכוננתי לחזור מאמריקה יעצו לי להשאיר אותו שם. "הוא יישבר," אמרו. אבל בארגז הגדול היה עוד מקום אחרי שארזו את הבגדים והספרים והתמונות ושולחן הכתיבה והשולחן הסֹגלגל מעץ מהוגני שירשתי מסבתי, והחלטתי בכל זאת להכניס אותו. הוא עבר את הנסיעה ללא פגע.
התכוונתי לעסוק קצת במוזיקה בארץ, אף על פי שכשרוני בתחום הזה אינו גדול. כילדה הכריחו אותי לקחת שיעורי פסנתר, כי הורי היו אנשים שמרנים ובדורם רוב הבנות מבתים מכובדים היו פורטות על הפסנתר. בראשונה היה לנו פסנתר זקוף ישן ומגושם בצבע חום כהה, וכשהייתי בתיכון קנו לי את הספינט. למדתי לנגן מוזיקה קלסית, אם כי כל יצירה שלמדתי עלתה לי מאמצים גדולים. שמעתי מוזיקה קלסית ללא הבנה אינטלקטואלית, אבל הרגשתי זיקה אליה, ויצירות מסויימים היו חוויות עבורי.
אחרי שעזבתי את בית הוריי הפסקתי לנגן בפסנתר. לעומת זאת למדתי לנגן בגיטרה–ז.א. למצוא את האקורדים לשירי-עם שאהבתי לשיר (בהשפעתה של ג'ון באז). היה לי קול מצוסופרן לא רע, וגיליתי גם יכולת להלחין מנגינות למלים שלי ושל אחרים–כנראה זו פיסת כשרון ההולכת יחד לפעמים עם היכולת לכתוב בחרוזים. בשנים האלה — בשנות השישים ובמידה מסויימית גם בשנות השבעים– היה לשירים ששרו תפקיד בעיצוב תודעת הציבור, והיתה לי פנטזיה שאוכל להשפיע בדרך זו, אף על פי שלא היתה לי שום אפשרות להגיע לקהל רב.
בסוף שנות השבעים התגיירתי ועליתי ארצה. הוריי היו עדיין בחיים והפסנתר נשאר אצלם; לקחתי אתי רק את הגיטרה. התחלתי ללמוד תורה במדרשה–ושם שמעתי בפעם הראשונה את הביטוי "קול אישה," שנחת עלי כמכת גדולה. אינני יודעת אם הייתי יכולה להתגייר אילו ידעתי על זה מראש. כתבתי שיר (ללא לחן) שבו התאוננתי על כך שלכל יצור מותר להשמיע את קולו לכבוד הבורא, ורק לי אסור. הענין הזה מירר לי את הלימודים, וברוב אוולתי עזבתי את המדרשה ובעשר השנים שנשארתי בארץ התגוררתי בשולי העולם התורני. התעלמתי מן הגזרה ושרתי בפני כל מי שהיה מוכן לשמוע אותי. למדתי שירים אידיים, רומנסות, המשכתי לשיר את השירים הקלסיים שהלחנתי. רבים מחבריי היו פליטי התרבות המערבית, במידה זו או אחרת.
בשנת 0991 ירדתי מן הארץ, שבה לא מצאתי מנוח לכף רגלי, וחזרתי למולדתי ולבית הוריי. שם, כמובן, המשכתי לשיר. לא איבדתי את הקשר עם הארץ, ביקרתי מדי כל שנתיים או שלוש שנים, אפילו למדתי תורה באופן ארעי.
בסוף שנת 5002 נפל האסימון. זה היה אחרי הגירוש מגוש קטיף, שזיעזע אותי. זיעזע אותי המעשה וזיעזעה אותי העובדה שאף אחדלא הזדזע ממנו, חוץ מן הדתיים הלאומיים. כבת למדען האמנתי דבקתי באמת ומבחינה זו היו לי לאורך השנים כל מיני התלבטויות ופיקפוקים. ועתה חשבתי: אם רק הדתיים הלאומיים מסוגלים לראות את האמת, סימן שהאמונה בעם סגולה וארץ קדושה היא נכונה כפשוטה. וואחר כך, בסתיו, השתתפתי בקבוצה לשירה עם יהודים די חופשיים. באחת מן הפגישות שרתי להם אחד משיריי שהיה אמור להיות רוחני. והבא בתור אחריי שר שיר ערבי על אהבה הומוסקסואלית, וכל השאר הצטרפו בשיעשוע ניכר. הרגשתי שהגעתי להיכל הטומאה והבנתי שעלי לצדק את הדין.
שנים עברו. כמעט הפסקתי לשיר, אבל לא חזרתי לפסנתר; הוא עמד מוזנח בדירה שבה גרתי עם אמי (אבי נפטר כבר ב-9991). אמי שאלה אותי האם לא כדאי למכור אותו, מכיוון שאינני פורטת עליו, אבל לא הייתי מוכנה להיפרד ממנו. ובתחילה 1102 סבלה אמי שבץ ושהתה שנתיים וארבעה חדשים ללא כוח דיבור, אז התחלתי שוב לנגן בפסנתר בנסיון לבדר אותה, אף על פי שלא היה לי קל ללמוד מחדש את היצירות שניגנתי פעם. המשקפיים הדו-מוקדיים הפריעו לי, האצבעות כבר היו פחות גמישות, הזיכרון שבו הייתי יכולה לקבוע סונטה שלמה שוב לא הספיק לחצי דף. בכל זאת התאמצתי ולפעמים זה כנראה גרם לה הנאה.
תכף אחרי פטירת אמי התחלתי לארוז את חפציי על מנת לחזור ארצה, וכאמור לקחתי את הפסנתר. חשבתי שבארץ אמצא מורה לפסנתר ואתחיל מחדש. אחרי שפרקו את הפסנתר בדירה החדשה ניגנתי כמה פעמים, אבל התוצאות לא עידדו אותי. ושוב אין לי מי שיהנה מנגינתי.
ובכלל, איזו מוזיקה אתחיל לנגן? לצערי הרב, המוזיקה הקלסית המערבית כבר לא מדברת אלי באותה עוצמה כמו קודם. כנראה היא היתה מדברת לנשמה שכבר איננה הנשמה שלי. שירי ארץ ישראל יפה? רומנסות? שירים אידיים? אבל בלי המלים זו חצי יצירה. אמנם מותר לי לשיר לנשים, אבל המחשבה הזאת איננה קוסמת לי. רציתי ליצור למען כל האדם. כראה לא השלמתי עם הגזירה, אם כי אני מקיימת אותה, ודרך אגב אני סבורה שמישהי כמו נעמי שמר מאד חסרה בעלום הדתי-לאומי. אבל קיטורים כאלה לא יעזרו. אז ניגונים חסידיים, קלזמר, מוזיקה מזרחית? אף אחד מהסגנונות האלה אינו מדבר אלי, אולי בגלל שלא קלטתי אותם בילדותי. מוזיקה רוחנית חדשה? אבל אינני מוצאת בה את המנגינה, את הצורה.
האמת היא שאני רוצה מוזיקה קלסית אבל יהודית. הבו לי אש שלא תשרוף, מיים שלא יזרמו במורד הגבעה.
חסר לי הקשר עם עולם המוזיקה. השער שדרכו נכנסתי אליו בנעוריי נסגר וטרם נפתח לפני שער חדש. באחד מן הימים אקום ואחפש לי מורה שתפתח לי שוב איזה שער. אתחיל מחדש להתאמן.
ובינתיים הפסנתר נשאר סגור…
00000000000
* אסתר משתתפת בסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן.
0000
000000
Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>