שמיטה באפריקה / רונית לוינגר

באחת משיחותיי עם תמר באותם שעורים של חווה, שעוד נתגעגע אליהם, סיפרתי לה כי היינו באפריקה בשליחות למשך שלוש וחצי שנים.  נזכרתי באותה תקופה שחשבתי על נושא השמיטה.

זה היה הנושא של אותם שיעורים, ולאחר כחצי שנה  עדין לא הבנתי איך אפשר באמת לעזוב את עבודת האדמה  ולהרעיב עם שלם בכל שנה שביעית.

היינו שלוש משפחות ישראליות  במלאווי  באפריקה השחורה,  וניסינו לקיים שיגרת חגים ומפגשים למרות המרחק מישראל. כמי שגדל במשפחה עם עוד  שישה אחים ואחיות  ועם כמאה בני דודים, הגעגועים שלי לחגים המשפחתיים היו רבים.  במיוחד שמחנו  בכל אורח שהגיע לביתנו וזכור לי היטב   נציג חב'ד שהגיע אלינו מדרום אפריקה  במיוחד כדי לערוך את ברית המילה של בני שנולד במקום.

ערב הארוע  ישבנו הרב  ואני בפטיו בגינת ביתנו. המילה גינה  אינה מתארת את המרחבים הפורחים  שהיו לנו באפריקה. היה זה גן עדן אמיתי שבו כל צמח שבארץ  שורד  בעציץ, הגיע  שם  לגודל עץ בינוני וכל שיח פרחים  התפרע באדמה הפורייה ובלחות הגבוהה והתיז ניצוצות של צבע כל השנה. האוויר היה מבושם  בריח הפרחים של מלכת הלילה ועץ הפולימריה   וקולם של אלפי צרצרים, חיפושיות ונמלים מעופפות השתלב עם קריאות קופים ויללות צבועים רחוקים.

הרב  הסתפק במקלוני ירקות ופירות טריים והסביר  לנו על מצוות הברית וחשיבותה ואף הדגיש כי למרות שלא יהיה לנו מניין נמול את הבן הקטן כדת משה וישראל.

"כבוד הרב, שאלתי "האם היית מצליח לא להדליק אש  בשבת, אם היית גר בבוש כאן, באפריקה?

תסכים איתי כי התושבים המקומיים חיים כמו שחיו אבותינו. אין להם חשמל או מים זורמים, אין להם פלטה חשמלית, ולא מקרר, כלומר הציווי  שלא להדליק אש  ממש מתאכזר אליהם ומכריח אותם לאכול מעט, בחושך ובדלות, דווקא ביום שבת"

הרב, הנהן, ליטף את זקנו ולקח עוד מקלון של ירקות "באותם הימים וגם היום אפשר לשמור על האש"

הסביר לי "הייתה להם אמונה חזקה בקדוש ברוך הוא, והם שמרו על חוקי התורה"

"כדי לשמור את האש היו צריכים ללקט עצים", התעקשתי  "ולהבעיר אותם בזה אחר זה במשך כל היום והלילה, כלומר שבוע שלם לאסוף עצים כדי לשרוף אותם בשבת.. אפשר היה לחשוב על מצוות אנושיות יותר שישמחו אותם בשבת"

הרב חייך "רונית , צריך ללמוד הרבה שנים כדי להבין את החשיבות בקיום המצווה, ויש את התורה שבעל-פה, אי אפשר על רגל אחת להסביר לך הכל"  וניסה בעדינות לעבור לנושא אחר.

"אלוהים איננו אנושי את יודעת", התערב אלישע  שהיה המשנה לשגריר ושומר מצוות בעצמו "איננו  מבינים הכל, אם את מחפשת הגיון ונוחות, מדוע חשובה לך  מצוות הברית שנערוך  מחר, למה להכאיב לתינוק",  הוא הידק את כיפה בסיכה לראשו ולקח את הרב לסיבוב בגינה ולבריכת הדגים שטיפחנו.

נזכרתי בשיחה זאת  לאחרונה במהלך הדיון על השמיטה. אם השבת נראתה לי אז יממה של רעב קור וחושך  איך עמדו בני ישראל בשנה שלמה שבה לא יכלו לעבד את אדמתם וליהנות מפרי גנם. האם אפשרי היה לשמור את מצוות השמיטה בארץ ישראל בתקופת המקרא.

חזרתי הביתה מהשיעור וחיפשתי בגוגל  את הערך "שמיטה". מעבר לחשיבות בשמירת פוריות  האדמה עליה ידעתי, ברור היה לי שעם ישאל לא גווע ברעב, ולראיה עם ישראל חי כבר דורות על גבי דורות.

להפתעתי ראיתי שמצוות השמיטה אכן הייתה בעייתית ביותר. קראתי תיאורים במקורות על כך שעם ישראל אכל קוצים באותן שנים.  ניסיתי לדמיין את הילדים בשנות השמיטה, האם גם הם הסתובבו כמו באפריקה עם בטן תפוחה ושיער אדמוני מחסר בוויטמינים וחלבונים. קראתי כי בימי בית שני היה הקושי חמור אף יותר משהצטרכו לשלם מיסים למלכות, וחלק מהפוסקים הקלו בשנים אלו על מצוות השמיטה.

הבנתי כי גם כיום אנו מתמחים בפתרונות יצירתיים ומתוחכמים, מוכרים לגויים וקונים מהם או להפך אך בוודאי שלא שומרים על השמיטה ברוח המקראית. תחושתי התחזקה כי זוהי מצווה שהציבור אינו יכול לעמוד בה.

נזכרתי כי מספר ימים לאחר הברית שנערכה בביתנו,  נעלמו כל קלחי התירס מגן הירק שלנו.

בעלי חובב חקלאות שתל חלקת ירק מאחורי הבית  וזרע בה בין היתר גרעיני תירס מתוק שהבאנו איתנו מישראל. במלאווי יש איסור חמור לקטוף או  למכור תירס ירוק, מה שאנו קוראים תירס טרי. שם חובה לגדל את הקלחים, לייבש אותם ולשמור את הגרגירים לשנה הבאה. זהו המזון של כל המשפחה לכל השנה. האוצר המשפחתי נשמר במקום מוגן מגשם ובכל יום אם המשפחה טוחנת קומץ גרגירים ומכינה את המאכל הלאומי "נסימה" דייסת תירס דומה לממליגה המשמשת בסיס קבוע לכל ארוחה.

מי שמוכר את התירס טרי מסתכן בקנס ובמאסר ובעיקר בכך שלא יהיה למשפחתו אוכל בסוף החורף והם ירעבו למוות…

אנו גידלנו תירס להנאתנו  וחיכינו דווקא לקלחים הטריים שאנו אוהבים. בדקנו אותם כל מספר ימים והמתנו שיבשילו. להפתעתנו באותו בוקר שלאחר הברית,  הגיעה בתי בריצה "אבא, בוא תראה, אין תירס הכל נעלם" רצנו לגינה ואכן הקלחים נעלמו.

 אספנו את העובדים והעמדנו אותם בשורה: אליאס הטבח, מרי הנני, דניאל הנהג, וצ'ירמבו הגנן, שאלנו אותם לאן נעלם התירס.

אליאס העובד הבכיר והמבוגר בחבורה נשבע בדמעות "בואנה, ידנו לא הייתה במעל, אנו מקבלים ממך אוכל וכסף, הננו אסירי תודה על כל יום שאתם נותנים לנו עבודה. אני נשבע כי לעולם  לא היינו נוגעים בתירס של המשפחה שלך"

הנני, מלאווית כהת עור וגבוהה שכתפיה היו עטופות  בבד צבעוני הוסיפה "אולי להקה של  קופים עברה בלילה, אולי עובדים של "הבואנה" האדון בבית הסמוך"

ודניאל הצעיר בחבורה הוסיף " בחגיגה של המאסטר הקטן, הבואנה  כיבד אותנו בבירה וביין, ישנו עמוק   בלילה ולא שמענו דבר".

אלישע ידידנו מהשגרירות שמע על הסיפור ובא לעזור לנו לחקור את העובדים. לאחר שתשאל אותם  פסק את דברו "אתם צריכים לפטר את כולם, היום זה התירס ומחר הם יגנבו משהו אחר"

"ומה אם באמת הם אינם אשמים ואולי רק אחד אשם והאחרים יענשו בגללו" שאלתי

"אני כבר שלוש שנים כאן בלילונגווה, האמינו לי אינכם מבינים, התירס אינו רק מזון יש לו ערך קיומי. כמו הכבשה של הבדואי או הפרה של המסאי, מאגר התירס הוא המשאב החשוב ביותר לקיום המשפחה. יש כמאה שמות תואר לתירס בשפת הצ'יצ'וואה. לגנוב תירס זה גרוע יותר מלגנוב כסף  או רכוש".

,אלישע" טען בעלי "מדובר באוכל בסופו של דבר, אל תחסום שור בדישו, אני מאמין שמי שלקח את התירס  היה  אדם רעב, נגמרו למשפחתו הגרגירים ואין להם מה לאכול"

"היחס שלכם לעובדים אינו מספיק נוקשה, צריך ללמד אותם מי הבוס. אם לא תעשו זאת תאבדו את הכבוד שהם רוחשים לכם ואת האמון בעובדים שלכם" התעקש אלישע "אני אחראי על הביטחון בשגרירות ואני  מציע שתפנו למשטרה, הם ידעו  איך לגלות את  האמת"

"שמעתי על האכזריות של המשטרה המקומית לא אמסור להם אף עובד שלי" פסק בעלי.

"אני חרד לביטחון שלכם, אולי נציב שומר בכניסה לבית"

"יש לנו ארבעה עובדים על משפחה בת חמש נפשות" התערבתי בשיחה, "בשום אופן לא אסכים  לעובד נוסף, ובנינו איזה ביטחון הוא יכול לתת לנו"

נענעתי את התינוק שייבב על ברכי "המקומיים וגם העובדים שלנו יודעים שהתירס שלנו הוא תחביב, ואיננו האוכל שלנו לשנה הבאה. תאר לך מה עובר עליהם כעת בסוף החורף, הקלחים הטריים יכולים להזין את ילדיהם ואסור להם לקטוף. האוכל מהשנה שעברה נגמר. זוהי שעת הרעב" נעמדתי במקומי ומסרתי את התינוק לנני שקשרה אותו על גבה והתרחקה בזמזום.

"אלישע, נסה לדמיין בליבך שעבורם כל שנה היא שנת שמיטה, כל שנה כאן יש  בצורת, שיטפונות, חוסר בידיים עובדות ומחלות הפוגעות ביבול התירס וגורמות ולרעב כבד  בעונה זו.  כל שנה מתים כאן במלאווי עשרות אלפי  ילדים ותינוקות, אין עזרה סוציאלית או שירותי רפואה, אין הלוואה בבנק ולא שום גב כלכלי"

"אנחנו לא נעשה דבר" החליט בעלי "לא נפנה למשטרה ונפסיק את החקירה, אני משוכנע שבמשך הזמן נגלה מה קרה וגם אם לא נדע, נתנחם בכך שמשהו ישן על בטן מלאה במקום להיות רעב".

החודשים חלפו במהרה ונדב בננו  היה בן שנה וחצי שהגיע זמננו לשוב לארץ.

באחד הערבים האחרונים, העובדים הזמינו אותנו למגוריהם לאכול ארוחת פרידה שהם הכינו עבורנו. נדחקנו בחדר הקטן שעד אז לא נכנס איש מאיתנו לתוכו. ישבנו על הרצפה בשיכול רגליים ובמרכז החדר עמדה קערה ענקית מלאה בנסימה. סביבה הם פרסו עלי בננה מקופלים ובתוך כל אחד מהם רטבים של דגים בשר וירקות. העובדים התיישבו  לידנו ובפעם הראשונה והאחרונה אכלנו ביחד. ראינו את הצניעות ואת ההסתפקות במועט כשכל אחד לוקח מעט דייסה גושית ביד ימינו ומערבב ברוטב, מחכה שכולם יתכבדו ורק אחר כך לוקח מנה נוספת לעצמו. לגמנו בירה מקומית תוססת וקינחנו במנגו ובפפאיה שהילדים למדו לאהוב.

"בואנה, מאדם, אנו מצטערים שאתם עוזבים" פתח אליאס את השיחה בתום הארוחה. "התנהגתם אלינו בכבוד ואנו נתגעגע אליכם. זו הזדמנות אחרונה שיש לנו לנקות את מצפוננו ולספר לכם על התירס שלכם". העובדים קפאו על מקומם והביטו בנו במתח.

"אתם יודעים שכולנו בני אותה משפחה ממזונגו שבצפון. הממה הגדולה  שלי, שהיא הדודה של מרי וצירמבו, והסבתא של דניאל, נפגעה מעין רעה וחלתה מאוד  באותם הימים. הרופא בכפר  אמר שאם לא נשלם לו עבור התרופות היקרות ולא נציל  אותה, המחלה תעבור אליכם, בואנה, ותפגע בכל המשפחה  שלכם ובעיקר במאסטר הקטן שהנשמה שלו עוד חלשה. לא הייתה לנו ברירה, חששנו שהקללות שלו יפגעו בתינוק, למרות הטקס שעשיתם להגן עליו. הוא מכשף חזק מאוד." הוא הניח את ידו על ראשו של נדב  בחיבה. "קטפנו ומכרנו את התירס הירוק ושלחנו את הכסף לכפר בצפון והצלחנו להציל אתכם. הממה מתה היא הייתה זקנה מאוד, אבל אתם  בריאים ושלמים".

"התירס הזה שאנחנו אוכלים עתה" אמר צ'ירמבו, הוא שונה ויש לו טעם אחר, זהו קמח תירס שגדל ליד האגם  בכפר שלנו בצפון.  המשפחה שלחה אותו במיוחד בשבילכם, להודות לכם ולהחזיר לכם מעט ממה שלקחנו. הכנו לכם שק שתיקחו אותו איתכם לאיזראל שלכם"  והוא ניגב בגב ידו את עיניו שהתמלאו דמעות.

לקחנו את השק ועימו את כל הזיכרונות על נדיבות הלב של מי שאין לו. מי שכל שנה בחייו היא שנת שמיטה ושכל ימות השבוע צריך לקושש עצים ולהבעיר אש בכדי לשרוד ולחיות.

בגוגל קראתי שמצוות השמיטה היא רק בארץ ישראל. הבנתי  שיש לנו את השבת כדי להזכיר כמה טוב לנו בששת ימי השבוע,  ושיש לנו שנת שמיטה אחת לשבע שנים להזכיר  לנו  את נדיבותה של האדמה.

עד כה חשבתי שהמצוות נועדו לחזק את האמונה ולטעת ביטחון ואהבה  בבורא העולם. עתה אני מבינה שמי שנולד וחי בארץ זבת חלב ודבש, צריך את המצוות הללו דווקא כדי להקשות וכדי שנדע להודות על הברכה והחסד האלוקי.

קראנו לבננו נדב כי אלוהים היה נדיב עימנו ועם כל עם ישראל.

 * ד"ר רונית לוינגר משתתפת בסדנה לכתיבה יוצרת באלול בהנחיית חוה פנחס-כהן. 

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>