פורים – גילוי הלב ותקנת הלב / אריאל ברקוביץ'*

בכל שנה, כשמגיע פורים, אנו מרשים לעצמינו להשתחרר, לשמוח, לשתות קצת ולהיות יותר ספונטנים. בחג הזה אנו מאפשרים ללב לחלוש במרחבי חיינו במימדים גדולים יותר מבכול השנה. גם המלך אחשורוש כטוב ליבו ביין אפשר לעצמו ל"התפרע" ולזרום עם מה שבא. המגילה מלאה במשתאות של יין שבהם מתרחשים מירב התקריות המובילות את המגילה. הכול בשם הקריזה והרצון הספונטני.. כדברי המספר במשתה "והשתייה כדת אין אונס כי כן ייסד המלך ..לעשות כרצון איש ואיש".

השאלה שעולה בשיא חריפותה היא, האם זו תופעה חיובית לשחרר קצת את "הרסן" ולתת ללב שלנו לזרום? האם אין הדבר הרסני ומסוכן לחיינו? בהקשר זה נשים לב לתופעה החוזרת שוב ושוב במגילה – חיי האדם נזילים לחלוטין - הכל לפי מה שזורם ומתאים באותו רגע לרצונו של המלך. תופעה הרסנית שנובעת מהספונטניות והשחרור שחווה המלך.

"ביום השביעי כטוב לב המלך ביין"- חז"ל מפרשים את משמעות הלב בפסוק זה מתוך שכרות של יום "השביעי" (לדבריהם שביעי=שבת). קורה מדי פעם בחיינו שהלב נפתח ואז יוצאים החוצה כול מיני דברים שישבו זמן רב בפנים. חז"ל מפרשים שאחשורוש וחבריו, כשהוטב ליבם ביין, הוציאו החוצה מליבם וגילו "דברי תיפלות" – כלשונם. התגלה מה היה חבוי שם כול הזמן. "הללו אומרים מדיות נאות והללו אומרים פרסיות נאות. אמר המלך ראו כלי שאני משתמש בו שהוא כשדיי(ושתי)" – חז"ל יוצרים הנגדה בינם לבין היהודים אשר בשבת אוכלים ושותים ופותחים בשירות ותשבחות. טענתם שניתן לראות שינוי תהומי בין אנשים אלו לאלו ברגע שנחשף הלב. אצל חלקנו (או שמא נאמר לעיתים..) פתיחת הלב מביאה את היופי העמוק ביותר החבוי בו ואצל חלקנו (ולעיתים..) זה משחרר את הגסות שבחויות החיים התיפלות וההבל.

האם סוג הגילוי הוא משהו מולד או נרכש? האם יש תלות במקום בו הגילוי מתרחש? קשה לדעת ולהפריד את כל המניעים וההשפעות שגורמים ללב להיות מבורך או חלילה להיפך . אך טקס ה"שמע ישראל", שאיתו אנו נפגשים רבות, יכול ללמדנו על כך רבות. פרשיית "שמע ישראל" פותחת בהכרזה טוטלית, חזקה ולא מתפשרת: שמע (תקשיב-שים לב) ישראל השם אלוקינו השם אחד. – כאילו משה מבקש שנפנים יסוד עיקרי בחיים. ומיד ממשיך משה "ואהבת את השם אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך" – ישנה דרישה לאהוב את הבורא ברמה הכי משמעותית שיש, בכל. ותמוה הדבר איך אפשר לדרוש רגש שאמור להתרחש בכל הלב. ובכלל איפה אני היהודי הקטן נמצא בכול זה? האם אני לא הולך לאיבוד בכל ההכרזות הענקיות, הטוטליות, שאמורות להתמלא בכל חוייה?? כאן מגיע הפסוק הבא שאמור לתת פשר וכיוון לכל זה: "והיו הדברים האלה (הפסוקים הקודמים) אשר אנוכי מצווך היום – על לבבך". הלב פרא אדם. אי אפשר לצוות עליו דבר. אפשר לשים דברים על הלב. ממילא בעיתים שהלב נפתח יכנסו לתוכו ויבנוהו הברכות בחיינו ולא הקללות.

משתדלים אנו כל אחד בדרכו להיות יותר אדם ופחות בהמה, יותר ערכי ופחות גס, יותר אכפתי ופחות אדיש. כל דבר קטן שאנו עושים מתווסף ל"עטיפת" ליבנו ומפשירו. בפורים, כשהלב נפתח, אנו נמצאים בנקודת מבחן אישית בה כולנו תקווה שנגלה את יופיינו ולא את בושתנו. נמצא עצמינו יפים באמת גם ללא המסכות המחסומים והמוסכמות אותם אנו עוטים יום יום בשגרת חיינו. נגלה שהתקדמנו למקום נכון יותר עם עצמינו מפורים שעבר. פורים שמח!

* הכותב: אריאל ברקוביץ', מנחה בית מדרש תלמוד למתחילים

לקריאה נוספת לפורים: המשתה / גילי צדקיהו

(((((((((((

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>