כשבא אלול נשמתי רועדת / דברים שנשאה שלומית רביצקי טור-פז בערב לכבוד ספרו של מוקי צור

אני קוראת הבוקר בקלסר של השנתיים הראשונות באלול, 1989 – 1990, שנתנה לי רות קלדרון לעיון, לרגל חגיגות ה-25.
בהתרגשות גדולה אני קוראת את מכתב הביקורת (האוהבת) של מוקי ממאי 1990 אשר כותב על פעילות אלול בירושלים, בעקבות תיאור הפעילות (ותוצרי הלימוד 'בראשית') שנשלח אליו על ידי מוטי בר אור ורות קלדרון:
"… עיינתי ושמחתי. מבחינות מסוימות חשתי קשור למעשה, לרעיון, ואולי לא בזכות…. ובכל זאת כאב לי קטע אחד.
את המפגש הבינתחומי ההסטורי הגדול לקראת, בתוך, ולאחר השבר הגדול שהתחולל בעם היהודי עשתה הציונות, הבונדיזם, חכמת ישראל, הם גם היו מוכנים לדרגא זו או אחרת לשאול מחדש את שאלת הראשית… האם יש ערך לגילוי מחדש, להתחלה המחודשת ומה מחיריה…
אם עושים ניסוי אנאליטי לחיות בקפיצת הדרך, זהו מעשה דוגמטי מהפכני, ראוי לשים זאת על השולחן. ואם הדבר נעשה לשלום בית – אבוי. ואם נעשה בהיסח הדעת "אורות הקודש" יוכיחו כי נטיה בדבר…
את מחאת חנה סנש ומרדכי אנילביץ, את מחאת ברנר, גרשוני, ברל כצנלסון ובר בורוכוב, גורדון, רחל המשוררת, ביאליק וברדיצ'בסקי, אנצו סרני, אבא קובנר ורבים רבים אחרים
אני מביא בפניכים.
"כשבא אלול נשמתי רועדת", אמר מאיר יערי. את רעדתו זו סילקתם מבית מדרשכם.
יבואו כל אלה באבלם – ולא יביאו הוכחה לא מקירות בית המדרש שנופלים, ולא מן האילנות שנשתלו, ולא מתוך החברותות שיצרו – וישתקו דם: זכות הדיבור עתה לאנכסימנדר ולתאלס.
שלכם באהבה, מוקי."
רות עונה למוקי ב'שלש מחשבות והזמנה אחת':
"אחת…אין ב'אלול' שום גוף שמחליט לכתחילה מה יהיו תחומי הלימוד… ההבטים והנושאים… הזוכים לזמן ומקום בבית המדרש, הם אותם שיש להם בינינו שגריר, מישהו שחשוב לו מספיק והוא מוכן להקדיש את מוחו וליבו, ואת זמנו כדי להכין את הנושא ללימוד בבית המדרש, ליצור מפגש בין מקור עצור בכתובים לבין החברים… תופעה מעניינת: מתוך כ15-20 בני קיבוץ הלומדים באלול, לא היה אף אחד, שהנושא ראשית הציונות, הבונדיזם, הקבוצות, קרוב מספיק לליבו, או ידוע לו, עד כדי הכרעה לפעולה. הדס ברוך למשל, בת הגושרים, בחרה בפילוסופיה הכללים כתחום דרכו היא רוצה להביא עצמה לבית המדרש… שותף לה גם שלומי פרלמוטר ממפלסים. ואמנם – תאלס נכנס פנימה יד ביד עם הדס ושלומי וגרשוני נשאר בחוץ.
שתיים… אותם שאכן מעורים באותו החומר… אינם לומדים אצלנו… לא היה מי שיביא את אותם גבורי תרבות אל בית המדרש… אותם שאלו גיבוריהם ובוחרים להדיר רגליהם מבית המדרש שלנו, ואולי מבית מדרש בכלל, אין להם שיח עם תלמידי החכמים ובני דורות אחרים ולא עם בעלי הספרים. שם שותקים אביי ורבא, ראשונים ואחרונים, שותק ספר יצירה, הזהר וההיכלות, הבעל שם טוב, הגאון מוילנה, ר' שניאור זלמן מלאדי, התניא, הליקוטי מוהר"ן, הרסיסי לילה, שותק כל עולם ההלכה, הוויות דאביי ורבא, אוקימתות נהדרות מונחות כאבן שאין לה בונים. גם שם ישנו סילוק, גם הוא כואב. ולו היו קמים ברנר, ברל, גורדון, ביאליק או אבא קובנר. באיזה בית מדרש היו בוחרים ללמוד? איזה סילוק היה כואב להם יותר?
וההזמנה… אם מצאת זמן לתגובה חזקה כזו, מצא גם זמן לבוא ולשוחח עם אנשי בית המדרש. חברים מצפים לקולך"
ככל שאני יכלה ללמוד מן התיעוד הארכיוני הזה, אכן התקיימה פגישה ולימוד משותף עם מוקי באלול.
כאמור, אני קוראת ומתרגשת.
זה הרי מה שעשינו השנה. ניסינו לתת קול ולהקשיב גם לאלה וגם לאלה ולתת חיים לשיח המתבקש ביניהם. כאבן שיש לה הופכין. ובונים.
אז מוקי, כנראה שקולך חלחל ונשמע גם בין יושבי ספסלי בית המדרש שיותר ויותר מהם מבקשים להביע את עצמם באמצעות מקורות החיות הספרותיים שאתה מציע (למשל שלומי שעבר כנראה מתאלס לגרשוני)  וגם בתוך תכנון תכניות שנת הלימודים בשנים האחרונות – בית המדרש בתשע"ג שעסק בהוגים אלה דרך מסכת פאה, המקום שמקבל גורדון באלול בשנתיים האחרונות בהובלתה של נעמה, וכמובן השנה הזו שסגרה את המעגל הראשיתי הזה בצורה כל כך מעניינת בתכנית 'אור זרוע', ואני מקווה – הספר שיבוא בעקבותיה ויתן חשיפה רחבה יותר לחיבורים ולחרוזים שחרזנו השנה.
Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>