דברים למוקי צור, לרגל פרסום ספרו "חצי חליל" / אילון שמיר

מוקי – אתה, עבורי, גיבור תרבות.

צמחת בדור שחווה על בשרו את ההתפרקויות של הוודאויות הגדולות. האידיאולוגיה החלוצית. והקיבוצית. והציונית סוציאליסטית. דמות הצבר, שעיצבה רבים מבני דורך – הלכה ודהתה, הלכה והתפוגגה מול השינויים הגדולים.

כאדם מעורב, כמי שהיה מזכיר קיבוץ כבר בגיל 20 – ידעת שחלק גדול מהרוחות שנשבו בקיבוץ – היו הכרח מבורך. אי-אפשר היה יותר לגייס את הפרט למטרות חיצוניות, תוך התעלמות מעצמו, מרצונו, ממאווייו. ואולי, כמו שגורדון ניסה להסביר בזמנו – הייתה בכך בעייתיות גם בתקופה החלוצית האידיאולוגית ביותר. ה'התגייסות האידיאולוגית' הקשתה על הקשב ההכרחי של האדם לעצמו, לפנימיותו, ולזולתו. היא דרשה ממנו, אם בגלוי ואם בסמוי – להקריב את ה'אני' שלו בכדי להשיג מטרות חברתיות, לאומיות.

בדור שלך – זה היה פחות ופחות אפשרי. אתה הבנת זאת היטב, ויישמת זאת, מן הסתם, בתקופות בהן היית מזכיר קיבוץ, בגיל 20, או בגיל 40, או בגיל 60. אין לי ספק שאתה ראית את הפרט. כי האדם מעולם לא היה עבורך מכשיר למשהו אחר, אלא, כמו שקאנט לימד, תכלית לעצמו. הטיפוח של תקשורת והקשבה, בתוך מורכבות היחסים האנושיים, הוא יסוד מהותי, עיקרי בכל מה שאתה עושה. (ואולי ניכרת כאן השפעתו של בובר?). עזרה לך בכך חוכמת הלב הגדולה שנחנת בה, וההומור טוב-הלב שבו אתה מסתכל על הכל. והאירוניה, שלעולם אינה נכנעת להיגדים מפוצצים, מוחלטים מדי. והספק, שאינו סותר אמונה, שברל דיבר עליו. יהודה עמיחי אמר, שספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח, כמו חפרפרת,כמו חריש. ונראה לי שהוא דיבר עליך.

ההתפרקות של האמונות הגדולות הביאה רבים ליאוש חומרני מרוח האדם. בקיבוצים – נאחזו ב'משקיסטיות' החומרנית. ובארץ בכלל – החלה להתפשט הנהירה אחר התרבות הקפיטליסטית, מלכותו של אל הכסף שבכל משלה, כביכול. על התקופה הארוכה הזו, שאולי היום מתחילה להסתיים, נאמר בתהלים: "ארבעים שנה אקוט [=אתקוטט, אריב] בדור, ואומר: 'עם תועי לבב הם, והם לא ידעו דרכי'. אשר נשבעתי באפי, אם יבואון אל מנוחתי".

אתה, מוקי, עם לא רבים, ממש לא רבים, לא נסחפת עם הזרם הזה. למרות היחלשותן של האמונות הגדולות, אתה לא נסחפת אל החומרנות הבוטה. המשכת לטפח, להאמין, גם ללא תשובות גדולות, מוחלטות. אתה מעיד על עצמך, ש"אני עוסק בהסטוריה כמקושש עצים למדורה שמישהו אחר יבעיר, ונוח לי בכך…בשבילי הצלחה גדולה היא לראות את הערוגה אליה לא הבאתי את האדמה, לא את המעדר ולא את המים, אלא שמרתי עליה… כדי שהגן יפרח".

הבדידות, באותן שנים, לא הייתה קלה. אני מכיר אותה מאבא שלי, אהוד שמיר, שגם הוא עבורי גיבור תרבות כמוך. בדידות – בה לא פעם אתה הופך להיות מושא ללעג. למישהו 'מרחף', הנאחז באתוס חלוצי ובאמונות שאבד עליהן הכלח, לעומת ה'משקיסטיות' או הברק המנצנץ של הקפיטליזם.

הרבה בדידות. איך זה שכוכב אחד מעז. נכון, לא היית לבד. היו עוד צדיקים במחנה. אבל לא רבים. ממש לא רבים.

כמו יצחק אבינו – אתה התעקשת לשמור על הבארות של אבותיך החלוצים. לחזור ולחפור בהן, לחזור ולהעמיק אותן, כדי שהמים החיים האצורים בהן ימשיכו לפכות, בלב צעירים הפוגשים בהן.

בגלל זה, עבורי, מוקי, אתה גיבור תרבות. ושמא אומר 'צדיק'. לא משום שלא חטאת – איני מכיר אדם שלא חוטא. אלא משום שמתוך ובתוך ההתפוררות – המשכת להאמין באדם, בטוב, באפשרות שהדברים יקרו אחרת. באומץ. בלי להתנצל.

ובעשרים השנים האחרונות, למרות הדומיננטית של התרבות הקפיטליסטית, צומחים, בערוגות הגן עליהן שמרת, צמחים חדשים. רוחות חדשות. הן עדיין קצת נסתרות, עדיין צוברות כוח. אבל במכינות הקדם צבאיות, ב'בית ישראל', ב'אלול' ובמקומות רבים נוספים, הולך וקם ציבור של צעירים שמעיזים לחשוב אחרת, לרצות אחרת.

מאחל לך, מוקי, את מה שכתוב בתהילים: "צדיק כתמר יפרח. כארז בלבנון ישגה. שתולים בבית ה', בחצרות אלוהינו יפריחו. עוד ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו, להגיד כי ישר ה', צורי ולא עוולתה בו".

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>