זיוה אופק לכבוד ספרו של מוקי צור "חצי חליל"

מוקי, מוריי מורותיי חבריי וחברותיי,

לכבוד הוא לי לדבר על ספרו של מוקי. באמת קטונתי. אני לומדת פה בבית המדרש ומוקי הוא מורי זו השנה השניה. כשלומדים מאדם זר, שהביוגרפיה שלו, הגיל, הסביבה הגאוגרפית והאידיאולוגית, השפה שלו שונה משלך. עלול להיווצר חוסר יכולת לשמוע. ההזרה מייצרת ניכור וכל הנאמר עובר במסננת האחרות. ומתפספסים ניואנסים – פלגים ולעיתים נהרות שלמים של דמיון ורלוונטיות. איני חוששת שזה יקרה לי ביחס אליך, מוקי. אלא שיש עוד מצב של חוסר יכולת לשמוע. דווקא כשלומדים מאדם אהוב ומוערך. חוסר היכולת הנוצר מהזדהות. אתה מדמה שאתה מקשיב אולם מרוב הזדהות אתה שומע רק את עצמך… מה שנקרא בשפת הפסיכולוגיה השלכה…

אז חשוב לי להגיד מוקי, שגם כשאני לומדת פה בבית המדרש וגם כשקראתי את הספר חצי חליל, השתדלתי מאוד להקשיב. להקשיב באמת. לא לשמוע רק את עצמי. ואם בטעות "רק על עצמי לספר ידעתי" הרי גדולות וטובות ממני כשלו בכך…

כשקראתי והקשבתי לספר חשבתי שאולי התמה החזקה ביותר שעוברת בו היא הכמיהה לבית. הרצון לייסד בית ולהשתייך לבית והחרדה מפני השבריריות של הבית. הבית המשפחתי, הקיבוצי בעין גב, הקיבוצי בכלל, הבית שהוא מולדת, הבית שהוא ההשתייכות התרבותית היהודית. הכל נצבע בכמיהה, בחרדה, ובעיקר בתחושת שליחות עמוקה. למעשה גם הנושא הבית מדרשי שלנו השנה: "משם לפה" עוסק במולדת ובגלות. הבית, חורבן הבית, כפילות הבית, הבית המדומיין והכמיהה לבית.

הזדהיתי מאוד מאוד עם הכמיהה הזאת לבית. התרגשתי כשסיפרת על נערותך:

עמ' 55: "בהיותי בן 14 חזרתי ארצה בעוד שהוריי המשיכו בשליחותם הדיפלומטית… השנים שעברו עלי בדרום אמריקה הותירו בי משקע עמוק של סירוב. העברית שלי נתגמגמה, הציונות שלי התעצמה, ונולד הצימאון העמוק לבית."

או על הפסיעות הראשונות כחבר קיבוץ:

עמ' 73: "נחמתי הגדולה בתקופה הראשונה בקיבוץ היתה פגישתי עם בני הקיבוץ… קינאתי בחניכיי בני הקיבוץ, שגדלו בנוף הזה. חשתי שתמיד אוכל לראות אותו רק מבחוץ, תמיד כמהגר, כמהפכן. כעולה חדש המתגעגע לצבריות השורשית והמדומיינת כאחד."

ואולי באופן הכי משוחרר אתה כותב על עצמך דווקא כשאתה לא כותב על עצמך אלא על החלוצים – כפי שהבהרת היטב בספר, נסיונך להכיר אותם הוא נסיונך להכיר ולהבין את עצמך – דמעתי כשקראתי:

עמ' 201: "החלוצים ליוו את מסעם לארץ המובטחת בהחלטה לשרוף את נמל הבית שממנו יצאו לדרכם החדשה. הם הבינו כי ללא החלטה מעין זו הם עלולים להיכנע ולשוב על עקבותיהם. למרות שאין חוזרים לאותו בית, ואולי דווקא משום שאי אפשר לחזור אליו, מחפשים אותו תמיד. המבקש לעשות מהפכה בחייו פותח פתח לתחושת יתמות שעמה יהא עליו להתמודד…"

מה מאוד הזדהיתי עם השליחות שהותרת לעצמך ולנו, בני הדור השני והשלישי:

אולי רק בני הארץ יבינו את המחיר ויבנו גשר מחודש אל הבית שנעזב כמו אל השכנים.

התרגשתי גם מאוד מהתחנות שתיארת, בהן ניסית לעמוד כנגד שבריריותו ושבירותו של הבית: המשבר בקיבוצים, רגעים של צורך בבקשת סליחה מהאם ומהאב, חוברות הנצחה לנופלים שבאמצעות הסיפורים של בני משפחתם ישנה בקשה לכינון מחודש של הבית שעורער או התפרק בנופלם.

אני חייבת להתוודות שהכמיהה לבית, והחרדה מפני שברונו הם תמה חזקה בחיי. לא לחינם חששתי שאולי איני מקשיבה לך כראוי. כשחשתי שביתי נשבר, האמנתי תמיד שהשפה היא בית. השפה העברית על רבדיה ומשלביה, מסלנג מתובל בקללות ועד שפת הקודש והשגב שבמקורות (שכמובן כוללים גם קללות משל עצמם…), דרך כל מה שבאמצע, רשימות של קניות ותיאורי נוף ורגש, דיאלוגים שבהם מקובלים מערכות יחסים שלמות ועוד ועוד. כל אלו יהיו לי לבית. השפה לעולם אינה אובדת. היא רק מתעשרת. השפה היא זהות וכר יצירה.

מוקי, ממך למדתי ששפה אינה בית, ממש כמו שאבני בניין אינן בית. כמו שקורות העץ או יריעות הבד אינן בית. הסיפור הוא בית. רק בתוך ומתוך סיפור ישנו ערך ומשמעות לאבני הבניין שיוצרות אותו. ממך למדתי לחפש מחדש את הבית בתוך הסיפור. ואני עוד עובדת על זה…

אחת האזהרות הראשונות עליהן דיברת בע"פ, ואותן גם הזכרת בספר, כשבאים לבנות בית היא החשש ממפלגת התריסים וממפלגת החלונות. כמה פעמים חזרת על כך שאיך שמקימים בית קמים אנשי התריסים ומבקשים לסגור על הבית שלא ישתנה, כשהם שכחו שהתריסים אינם עיקר הבית אלא רק הגנה על החלונות. ובד בבד קמים אנשי החלונות ומבקשים לפרוץ את הבית מתוך שיכחה שהחלונות הם רק חלק מהקירות. אגב, שיעשע אותי מאוד כשגיליתי שבתלמוד הבבלי, בסיפור על הדחתו של רבן גמליאל, בעלי התריסים הם חכמי ההלכה. אבל זה כבר לדיון אחר…

אולם אנשי התריסים והחלונות הם לא רק מפלגות כנגדם אתה יוצא אלא גם קטבים שבכוחם אתה ואנחנו פועלים. שאלת יציבותו של הבית שמסעירה כל כך את בעלי התריסים מסעירה את כולנו. שאלת גמישותו של הבית, פתיחותו, יכולת הכלתו, ויכולתו להתפתח, שמפעילה כל כך את בעלי החלונות, מפעילה את כולנו. איננו רוצים לגור באויר הפתוח, חסרי זהות ומובחנות, חסרי בית. איננו רוצים לגור בתוך בית סגור מחניק ומעופש. אנחנו מבקשים את בעלי התריסים והחלונות כקטבים. אנחנו מפחדים מכוחם, דווקא משום חשיבותם.

כתרומה צנועה לחיפוש הבית שלנו, במיוחד לאור הנושא שלנו השנה, ארץ ישראל והגלות, אני מבקשת להציע קוטב נוסף על התריסים והחלונות. קוטב שפרופ' אילן גור-זאב היטיב לכנותו "חינוך לגלותיות".  פרופ' גור-זאב זכרונו לברכה היה פרופ' לחינוך באוניברסיטת חיפה ועסק באינטנסיביות באופציות חינוכיות פוסט-ציוניות שהוא זיהה אותן כגלותיות, במובן של ויתור על תחושת הביתיות או על קשר לבית אחד ויחיד כערך מכונן. לעיתים במבט שטחי, אנשי הגלות נדמים כאנשי החלונות. מערערים על הבית. אלא שישנו הבדל מהותי ביניהם. אנשי החלונות רואים מחוץ לבית אופקים חדשים, שדות פורחים, פסגות נישאות. הם מבקשים לפרוץ את הבית כדי להגיע לכל היופי הזה הממתין מעבר לחלון. אנשי הגלות, מסתכלים גם הם אל מחוץ לבית. אולם מה שהם רואים שם הוא רק עוד בית ועוד בית. ניתן לומר שמדובר באנשי השיכונים. כדרכם של גולים, הם מסתכלים מביתם הריאלי לעבר ביתם המדומיין או ביתם שהיה ריאלי והם אחוזי געגועים. הם מסתכלים על ביתם הנוכחי מתוך המרפסת של בית אחר.

לא צריך להיות מתלמידיו של גורדון, שדרש מאיתנו להיות הווים במלוא הווייתנו בכל מקום שהננו נמצאים, כדי להתקומם על האנשים שמסתכלים על כל בית מבחוץ. ועם זאת, הערעור שבמבט החיצוני, הרב-ביתיות, מציעים לנו קוטב של פיכחון ורב-גוניות. פיכחון ורב-גוניות שאנו זקוקים להם. ממש כפי שאנו זקוקים ליציבות של אנשי התריסים ולהתחדשות של אנשי החלונות.

את תרומתם של אנשי הגלות אני מבקשת להדגים באמצעות הסיפור. הסיפור שהוא ביתם של הגולים. במקרה הזה בחרתי בסיפור תלמודי של בני הגלות המכוננת של העם היהודי, גלות בבל. אני מבקשת לשים לב למשפט קצר בתוך סיפור שרובנו מכירים, הסיפור על קמצא ובר קמצא, ולשים לב לנקודת המבט של הגמרא המסתכלת על הסיפור מנקודת המבט של הגלות – שלאחר חורבן הבית.

הימים הם ימיה האחרונים של ירושלים. אדם אחד עושה סעודה, אליה מוזמן בטעות שונאו בר קמצא. כשהוא מגלה את שונאו בין האורחים הוא מסלקו משם. בר קמצא מתחנן שלא יבייש אותו. הוא מציע לשלם את דמי סעודתו, לשלם על חצי מכל עלות המשתה, לשלם אפילו את כל עלות המשתה, אך בעל הבית מגרשו בבושת פנים. בר קמצא הפגוע אומר לעצמו "כיוון שישבו חכמים בסעודה ולא מִחו בידי בעל הבית, סימן שנוח להם המעשה. אלך ואלשין עליהם בפני הקיסר". האיש שהודר מהבית הפרטי של בעל הסעודה, ובתודעתו גם מביתם של חכמי ומנהיגי ירושלים, מכל האליטה, מבקש לנקום את עלבונו והדרתו. הוא מספר לקיסר שהיהודים מרדו בו. כדי להוכיח זאת לקיסר הוא מציע לו להביא קרבן לבית המקדש ולראות שהיהודים לא יקריבו את הקרבן. בדרך הוא מטיל מום בקרבן, שפוסל אותו כקרבן לפי ההלכה היהודית, אולם לא נחשב מום לפי מנהג הקורבנות הרומי.

חכמים מבינים את האסון שעומד להמיט עליהם בר קמצא.

חשבו חכמים שבמקדש להקריב את הקורבן, משום שלום המלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: (אם נקריבו), יאמרו אנשים כי בעלי מומין קרֵבים על המזבח! חשבו להרוג [את בר קמצא] כדי שלא ילך וילשין. אמר להם רבי זכריה: אנשים יאמרו שמטיל מומים בקודשים ייהרג.

עד כאן הסיפור, אולם כוחו הוא דווקא בהערה של רבי יוחנן על הסיפור. עבור רבי יוחנן הטברייני, המקדש וירושלים הם כבר בית מדומיין. בתקופתו הבית חרב. על אף שהוא חי בארץ ישראל, ביחס לבית המקדש הוא גולה. כגולה הוא מסוגל להסתכל על חכמי הבית מבחוץ ולהבחין בפיכחון:

"ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."

הענווה ביחס לבית, ביחס להלכות המקדש וקודשיו, הם הבית הנורמטיבי של רבי זכריה בן אבקולס. הם מוקדי זהותו. הענווה הזו, ההתבטלות כלפי הבית, חוסר היכולת להתחשב באופן שבו ביתו נתפס מבתים אחרים, מהבית הרומי הזר, מביתו של בר קמצא המודח והשולי, הם סיבת החורבן והגלות. מנקודת מבטה של הגלות, מסתבר שהדבקות הטוטאלית וחסרת הפיכחון בבית אחד ויחיד החריבה את הבית.

זהו קוטב הפיכחון שמציעים אנשי הגלות, הם אנשי השיכונים. האנשים שחיים בתוך ריבוי בתים וביניהם. האנשים שיודעים להסתכל על הבית מבחוץ. האנשים שיושבים תמיד על המרפסת.

מוקי, תודה רבה על הספר המרגש ומעורר המחשבה ועל הלימוד המפרה מאוד מאוד.

אני אוהבת להיות תלמידה שלך.

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>