על ארבעה בנים, וארבע כיתות על הים – פסח ובחירות גורליות בחיינו / מאת: שלומי פרלמוטר

השנה מגיע פסח בסמוך לבחירות, שהסתיימו לא מזמן. גם ביציאת מצרים היו צריכים בני ישראל לבחור, בעיקר ברגע אימה ומשבר אמון גדול, כשהמצרים רודפים אותם 'על פי החירות':

וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם, וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל-הַיָּם, כָּל-סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה, וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ–עַל-פִּי, הַחִירֹת, לִפְנֵי, בַּעַל צְפֹן.  י וּפַרְעֹה, הִקְרִיב; וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, אֶל-יְהוָה.  יא וַיֹּאמְרוּ, אֶל-מֹשֶׁה, הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר:  מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ, לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם.  יב הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר, אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר, חֲדַל מִמֶּנּוּ, וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם:  כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם, מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר.  יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם, אַל-תִּירָאוּ–הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת יְהוָה, אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם:  כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם–לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם.  יד יְהוָה, יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן.   (שמות פרק י"ד)

גם אז עמדו ארבע כיתות על הים, ארבע מפלגות, והציעו לעם דרכים שונות מאוד להתמודדות:

בארבע כיתות עמדו ישראל על הים. אחת אומרת ניפול לים, ואחת אומרת נחזור למצרים, ואחת אומרת נעשה מלחמה, ואחת אומרת נצווח כנגדן… ( נצווח = נפנה בצעקה לעזרה, לאלוהים ולמשה ).                 (מכילתא דרשב"י,י"ד,י"ד)

האם הכיתות הללו מזכירות לנו כיתות מימינו אלה? הכיתות על הים מייצגות מניפת אפשרויות שאנחנו מנסים להמשיך לברר ולבחור ביניהן ולהוסיף עליהן ביהדות זמננו, ב'תרבות המחלוקת' והדיאלוג באלול, ובתרבות הדמוקרטית הישראלית. אבל במבט ממעוף הציפור, כשיוצאים קצת ממערבולת המחלוקות והיריבויות בינינו, ומגביהים לראות מבעד לכל הדברים המחכים לתיקון בארץ, עושה רושם שהמשותף רב מהמפלג, ושאנחנו חיים בסופו של דבר במדינה יהודית ודמוקרטית נפלאה, ארץ זבת חלב ודבש המלאה בהישגים וערכים אנושיים, יותר מכל מה שיכלו אפילו לחלום עליו אבות אבותינו העבדים במצרים. ובמבט לעתיד – ישראל פתוחה לכל התקוות ולחלומותינו היפים שמצפים להגשמה. וגם אם לא כולם מרגישים כל כך אופטימיות, ולא מזהים סביבם 'ארבע לשונות של גאולה', בכל זאת, כמו שאמר אלתרמן 'בכל זאת יש בה משהו'…:

אומרים אישים פוליטיקאים:
נו מה זה מדינה עברית?
כבר מדינות יש כמו מים…
לא מעלה ולא מוריד.

זהו מושג שכלום בו אין.
מושג רחוק מאידיאל.
נכון מאוד. נכונותים.
אין כלום בו במושג, אבל…

בכל זאת יש בו משהו…
כן, יש בו איזה משהו…
לא כלום.. אבל עובדה שהוא
כבר באויר… אה? משהו…
ובלב כל יהודי שהוא
נותן זה איזה "צי" שהוא
וצחוק שהוא, ובכי שהוא
שלא יבין סתם מישהו.
כי יש בו דבר מה דק שהוא,
אבל כזה חזק שהוא
מכל ספרון לבן שהוא
וטנק וטומי גן שהוא.
לא כלום… לא כל ממש שהוא,
ובכל-זאת… יש פה משהו.

ולכל אלה שלא שמחים מישראל, לכל המיואשים מהבחירות, ובכלל לא חושבים ש'בכל זאת יש בה משהו', ומתחילים לחשב את המסלול מירושלים לברלין… הנה כמה קטעים מהספר 'מברלין לירושלים'  מאת גרשום שלום. חוקר הקבלה הידוע מספר על ארבעת האחים במשפחתו המתבוללת בגרמניה לפני מאה שנה: נקרא ונחשוב מה אפשר ללמוד מהסיפור – מי מהם חכם, רשע, תם, ושאינו יודע לשאול? מי ראה נכון ומדויק יותר את העתיד? מי שקל ברוחו באופן אמין ובריא יותר את פני המציאות ובחר את סולם הערכים הנכון? מה זה אומר על כושר החיזוי ועל מה שמאחורי האופק שלנו?

והרהור נוסף על הבן 'שאינו יודע לשאול' בקשר לבחירות:

1. האם אנחנו עצמנו 'יודעים לשאול', או שכל כך בטוחים ודוגמטיים ו'סגורים על עצמנו' בנחרצות, עד שאנחנו נעשים באמת סגורים מדי, עד שלא נשאר לנו אפילו פתח צר לשאלות, לקושיות לעצמנו או לאחרים?

2. במובן אחר: האם אנחנו באלול 'יודעים לשאול' (לקחת, לאמץ) ולבחור נכון ממכמני התרבות היהודית, להפנים לחיינו את רוח הצדק והשלום שבה, את החירות והיצירתיות הפראית, יחד עם האחריות וחכמת החיים שלה, ולסנן או לדרוש מחדש את מה שראוי לעדכון? והאם אנחנו יודעים לשאול גם מתרבויות ודתות אחרות? חג הפסח, חג החירות, מזכיר לנו שהדבר בידינו, בפינו ובלבבנו לעשותו.

 

 

גרשם שלום, 'מברלין לירושלים' – ארבעה בנים:

1. האבא ושני אחים, 'הלאומן הגרמני', ו'הבלתי מתחייב':

מטקסי הדת נשמרו אצלנו כחגיגות משפחה רק לילות שבת וליל הסדר(…) בשבוע הפסח הונחו על השולחן מצות ולחם בשתי סלסלות צמודות, אך מצה בדבש היתה חביבה עלינו, הילדים, במיוחד. (עמ' 16)

אפשר אולי לומר כי ההתפתחויות השונות לגמרי שפקדו אותנו, ארבעת האחים, בשנים הבאות, טיפוסיות לעולמה של הבורגנות היהודית ומוכיחות מה מועטת חשיבותה של סביבה משותפת לכאורה בדרכו של כל אדם צעיר כפרט. אבי הצביע בבחירות, כרוב יהודי גרמניה, בעד מפלגת האגף השמאלי של הליברלים. אחי הבכור ריינהולד, אשר לעת ההתנגשויות האלו שירת את שירותו בן השנה בגדוד טלגרף, נטה יותר ויותר ימינה והדגיש את מגמת ההתבוללות יותר מאבי. הוא רצה להיות גרמני בלב-ונפש, ולא רק מפני שקיבלנו זכויות אזרח בארץ זו. לימים הצטרף כחבר ל"דוייטשה פולקספארטיי", שהיתה מפלגת מרכז העומדת על הסף בין ליברליות ושמרנות. אני מניח שהיה מצטרף ללאומנים הגרמנים אילו מפלגה זו היתה מקבלת יהודים בשורותיה. בשנת 1938 היגר לאוסטרליה, וכששבנו לראותו בציריך, זמן קצר לאחר הגיעו לגבורות, שאלה אותו אשתי, שלא היתה בקיאה בנסיבות הגרמניות, מה היא, למעשה, עמדתו כיום. על כך השיב, אולי בנקיטת לשון גוזמה: "אני דויטשנציונלר". מה, אמרה, היום, לאחר היטלר? "הן לא אניח להיטלר להכתיב לי את השקפותי", ענה. היא נאלמה דום. ואני לא הזהרתי אותה קודם-לכן הזהר ושוב, שלא תפתח עמו בויכוח פוליטי, מפני שסופו להגיע אל התוהו, וכל אחד חייב לכבד את תחומו של האחר. אחי השני השלים את התמונה, היה באורח זמני חבר "הקלוב הדמוקרטי" והלך בעקבות הורי, ובעיקר בעקבות אימי, כלומר, הוא ביקש בראש ובראשונה שיניחו לו והשתדל לא להתחייב לשום דבר, עד כמה שאפשר. וההפרש בין ארבעתנו היה שש שנים בלבד. (גרשם שלום, 'מברלין לירושלים', עמ' 45)

 

2. האח הקומוניסט

אחי ורנר… בהתלהבותו צעירת הימים ניסה לאלצני לשמוע נאומים סוציאליסטיים שלו אל קהל דמיוני, שהיה משמיע מתוך עמידה על כיסא, ואילו אני התנגדתי בתוקף להיות "הקהל". … המטריאליזם ההיסטורי, אשר צורותיו הפשטניות והמחוספסות ביותר עד כה האירו את עיני אחי, עד כדי כך שרצה לנטוע אותן בקרבי או בדעתי בכוח הידיים, היה מרוחק מאוד מהאינטרסים והמגמות ההיסטוריים והפילוסופיים שעתידים היו לקבוע את התפתחותי שלי. כבר בשנתו המונה-עשרה הגיעה התפתחותו בברלין אל קיצה. אחד מסדרי בית הדפוס שלנו הניח בשנת 1913 על שולחן אבי, לפני שנכנס למשרד, קטע מהעיתון הסוציאליסטי פורורטס, שבו דווח על הופעתו של אחי ("החבר ורנר שולם") לפני הנוער העובד. הוקעה זו של "נותן העבודה" והקפיטליסט, שכוונתה אירונית ללא ספק, ומקורה דוקא במפעלו, עוררה רוגז ומר-נפש רב אצל אבי. רק בקושי הוסכם שאחי שהגיע לכיתות הגבוהות יעזוב את ברלין וילמד בהאנובר. (עמ' 44)

מאז שובי מברן התחדשו מגעים שונים ביני לבין אחי ורנר. מיד לאחר סיום המלחמה [מלה"ע הראשונה] נכנס בכל כוחו לחיים הפוליטיים כשהוא עדיין חבר במפלגה הסוציאליסטית הבלתי תלויה, המשמאילה. בדרכי לברלין ביקרתי אז אצלו בהאלה שבה שימש עורך עיתון המפלגה המקומי. כמובן שבינינו נתלקח הויכוח (…) נתלוויתי אליו לאסיפה שבה נאם. אחי היה דמגוג מוכשר. אל תשגה באשליות, אמרתי לו. הם מוחאים כף לדבריך, ובבחירות הקרבות ל"לאנדטאג" (הפרלמנט) הפרוסי יבחרו בך כציר, לפי המלצת המפלגה (כפי שאיפתו), אבל מאחורי גבך הנך נשאר מה שהנך. "היהודי – לא:'החבר'! – מדבר יפה למדי" שמעתי פועל אחד אומר אל חברו.

כשבאתי בשנת 1922 לברלין, שוב היה גם אחי בברלין כציר קומוניסטי בלאנדטאג. (…) זאת היתה ראשיתה של הסגרת המפלגות לשלטונה של מוסקבה שנתכסתה עדיין במילים מצלצלות, אבל משמעותן הריאלית נתבררה עד מהרה. כל פוצה פה – עף. (…) אחי היה אז אחד מראשי המדברים של המפלגה הקומוניסטית בברלין. נבצר ממני להתגבר וללכת לשמוע אותו אפילו פעם אחת. שיחות הפולמוס שלנו היו סוערות, אם כי שמרנו על יחסי הידידות. בטוב ליבו עליו סיפר לי ורנר קצת על התנהגותם של שליחי מוסקבה מאחורי הקלעים. כמו מאמינים רבים בימים ההם, גם אחי היה מגן על "ההכרח המהפכני", קרי: הטרור שאינו נרתע משום דבר (…) עד מהרה נכנס אחי לרייכסטאג, הצעיר בין צירי הבית, ופעולתו שם העלתה אותו אל הרשימה השחורה ביותר של הנאצים. המאבקים הפנימיים בין הסיעות השונות במפלגה היו עזים ביותר וחילופי הצמרות צצו כהרף-עין. במוקדם הסתבך גם אחי במאבקים אלו שבהזדמנות מסוימת העלו אותו אל הצמרת, בשנת 1925, וכבר באפריל 1926 הוצא מן המפלגה. הוא נשאר קומוניסט – ואף נשאר חבר הרייכסטאג עד לבחירות הבאות – אך מחוץ למפלגה שהתנוונה בשלטון הסטליניזציה המוחלטת. המשבר הכלכלי החמור מאז 1929 חידש את אמונתו במהפיכה שמאלית בגרמניה שציפה לה כאשר ביקרתי בברלין באוקטובר 1932. תהא מהפיכה או שלטון הברבריות, אמר לי. עד כדי כך הבין את המצב, אבל טחו עיניו מלהבין את מצבו האישי במקרה האחרון. לא האמנתי למשמע אזני כאשר אמר לי בתמימות שהיתה כולה מעבר להבנתי: "הרי בי לא יוכלו לפגוע, כי אני נכה מלחמה". וכך היסס בימי עליית היטלר לשלטון, במקום לברוח מיד. בליל שריפת הרייכסטאג נאסר ובדרך נס שוחרר כעבור ימים אחדים, אולי מתוך טעות. ובכל זאת היסס, כדי שיספיק למצוא מקום מפלט קבוע לאישתו ושתי בנותיו, עד שלאחר חודשיים נאסר שוב, והפעם לצמיתות. יותר משבע שנים התגלגל במחנות ריכוז עד שנרצח בבוכונוואלד ביוני 1940. (עמ' 172)

 

3. גרשום שלום, האח הציוני:

אכן היו צדדים רבים באורח חייהם של היהודים המתבוללים, אשר בו גדלתי, מעורבים זה בזה. כך הגעתי בדרך מיוחדת אל תמונת תאודור הרצל, שהיתה תלויה שנים רבות בחדרי בברלין ובמינכן. במשפחתנו נהגו כבר מימי הסבי, שבימיהם נקבע ערבוב פרשיות זה, את חג המולד, שנתלוו לו צלי ארנבת או אווז, עץ חג-המולד מקושט, שקנתה אימי בשוק חג המולד ליד כנסיית פטרי, ועריכת שולחן מלא מתנות למשרתים, לקרובים ולידידים. נאמר אז כי זהו חג-עם גרמני, שאנו משתתפים בו לא כיהודים, אלא כגרמנים. אחת הדודות שניגנה בפסנתר למען הטבחית והחדרנית "ליל שלו, לי קדוש", שלא הן בלבד אלא גם אחדים מהמוזמנים השתתפו בשירתו – מנגינה שובה-לב. בהיותי ילד נראה לי הדבר טבעי, אך בשנת 1911 [שלום אז בן 14], כשהתחלתי ללמוד עברית, השתתפתי בחגיגה זו בפעם האחרונה. מתחת לאשוח חג-המולד עמדה תמונת הרצל במסגרת שחורה. אמרה אימי: מפני שאתה מתעניין כל-כך בציונות, מצאנו בשבילך תמונה זו. מאז הייתי יוצא את הבית בליל חג-המולד. (עמ' 32)

… כך נתעוררו בלבי רגש חזק ואהבה ליהדות בעבר ובהווה. אין פלא איפוא, שהחל משנת 1911 הגיעו אלי ניצני הציונות והתחלתי לקרוא ספרות ציונית, את כתבי משה הס, ליאון פינסקר, תיאודור הרצל, מאכס נורדאו, ונתן בירנבאום (יוצר המילה ציונות)… מצאתי בספרות זו אישור רב להרגשתי שלא היתה פוליטית מעיקרה והושפעתי ממנה במידה רבה והחילותי לעמת את הורי עם מה שקלטתי משם. אבי היה חבר ב'צנטראל-פראיין" ("איגוד מרכזי של אזרחים גרמנים בני דת משה"), האירגון היהודי אדיר-ההשפעה בימים ההם בגרמניה, ודברי עוררו אצלו התנגדות עזה ביותר, והמריבות ליד שולחן המשפחה החריפו, ובפרט בשנים 1912-1913. (עמ' 43)

בהקשר זה עלי להוסיף שלא פניתי לציונות מפני שהקמת מדינה יהודית (אשר בויכוחים הגנתי עליה) נראתה לי כמטרה ראשית דחופה וברורה לגמרי. לצד זה של הענין היה בעיני, כפי שהיה בעיני רבים עד השמדת היהודים בעיני היטלר, רק תפקיד משני, או שלא היה לו תפקיד כלל. הבחינה הפוליטית ובחינת משפט העמים של התנועה לא היו מכריעות בעיני רבים שהצטרפו. לעומת זאת היתה השפעה רבה למגמות שבאו לעורר את ההתבוננות היהודים על עצמם ועל תולדותיהם, ופנו אל תחיה שאופייה רוחני ותרבותי, אבל גם חברתי. אם יש סיכוי כלשהו להתחדשות מהותית, שמכוחה תממש היהדות את האפשרויות החבויות בה, היינו סבורים כי הדבר ייתכן רק במקום שבו יפגוש היהודי את עצמו, את עמו ואת שורשיו. העמדה כלפי המסורת הדתית הצטרפה כאן, אולי אף יותר מאשר במגמות האחרות, ודוקא בפונקציה דיאלקטית מובהקת. כי מלכתחילה קיים היה העימות בין השאיפה להמשך,תחיית הדמות המסורתית של היהדות, לבין ההתקוממות המודעת נגד מסורת זו, אמנם בתוך העם היהודי ולא מתוך התנכרות ופניית-עורף. עימות זה יצר דיאלקטיקה מרכזית, בלתי נמנעת בציונות, סיסמאות כמו "התחדשות היהדות", או "החייאת הלבבות" כיסו על דיאלקטיקה זו באורח מילולי בלבד, ובכל ניסיון למלא אותן תוכן, במהלך הממשי של בניית חברה יהודית חדשה, היא הייתה פורצת בהכרח. למעשה, היא שקבעה בצורה מרחיקה לכת את ההיסטוריה הפנימית של התנועה הציונית מימי נעורי ועד עצם היום הזה. (עמ' 58)

 

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>