תורת הבָּר / מינה ברומברג

שמיטה - צילום - יעל אילן

שמיטה – צילום: יעל אילן

אני עומדת בין עשבים שוטים עד מעל לברכיים, טועמת זרעי חרדל צעירים. החרדל, עם הפרחים הצהובים-הבהירים הקטנים שלו הצומחים מעלָה על גבעולים דקים, עבר לחצר האחורית שלנו. כל תרמיל קטן – מחודד וצר ופלומתי – מתפוצץ על הלשון שלי. בהתחלה אין שום דבר, ואז פיצוץ זעיר של טעם חרדל מובהק.

אני עומדת ביראת כבוד מול הצמחים השובבים האלה שמצאו את דרכם לכאן ללא הזמנה. למעשה, כל הגינה הקטנה מאחורי הדירה השכורה שלנו פה בירושלים גדלה והפכה לחלקת פרא זעירה.

כשהגענו בקיץ שעבר, הגינה היתה שטח מטופח עם עץ תפוז סיני ועץ שקד מר בצד אחד, שיח ורדים וכמה גפנים פורחות בצד השני, כל מיני עשבי תיבול וצמחים קטנים ביניהם, וגרניום בעציצים. כל הגינה היתה מצוידת במערכת השקיה אוטומטית והיה משטח חצץ יפה ללכת באמצעה.

ואז, ברגע שראש השנה הגיע הגנן הפסיק לבוא, בדיוק כפי שמנהלי הנכסים הזהירו אותנו. הגיעה שנת השמיטה. כמו שאנו קוראים בפרשת השבוע (פרשת בהר), ברגע שאנחנו נכנסים לארץ ישראל, עלינו לעבוד את האדמה במשך שש שנים, ובשנה השביעית חייבים לתת לארץ לנוח. זריעת השדות, זמירת הכרמים, קטיפה וקציר, כולם אסורים בשנה השביעית הזאת. בדיוק כפי שהשבת היא יום מנוחה אחד בשבוע, כך שנת השמיטה, שנת שבתון, מגיעה כל שבע שנים.

פירושה של המילה "שמיטה" הוא "לשחרר". וחלק מהשחרור הזה הוא שכל אחד יכול לבוא ולאכול כל מה שגדל על חלקת האדמה שלך. ולא רק בני אדם אלא – כפי שהתורה מציינת – יש לעזוב את השדות והכרמים כך שגם בהמות וגם חיות בר יוכלו לאכול כל מה שירצו. כל מה שגדל כרכוש שלך הופך להיות הפקר ולכל עובר-אורח יש זכות לאכול כל מה שהוא רוצה. כמו שכתוב על השלט שיעל שלחה לנו: "פירות הגינה שלנו הפקר. הרוצה לקטוף יכול לצלצל בפעמון של דירה 1."

כשעשינו עלייה ודיברנו עם מנהלי הנכסים על דברים כמו שימוש בכרטיס האשראי שלנו לשלם עבור שירותים או לא והאם אנחנו רוצים תכונת וידאו-לפי-דרישה לטלוויזיה שלנו, בנוסף לפעילויות השגרתיות לכאורה היינו צריכים גם להחליט מה לעשות עם הגינה. הגנן הוא חרדי, ומבחינת הפוסק שלו, אסור לו לעשות שום דבר בגינה בשנת השמיטה.

מנהל הנכס שלנו אמר "I'm not gonna pasken for you" (= אני לא אהיה הפוסק שלכם – אבל השתמש במילה "פאסקען" ביידיש). במילים אחרות, הוא לא מתכוון לומר לנו איך אנחנו צריכים לפרש את הלכות השמיטה. היינו צריכים להחליט אם לטפל בגינה בעצמנו, או להתייחס לגינה כאילו היא שדה חקלאי שנשאר לגמרי בוּר, או משהו באמצע.

עכשיו, אני יכולה לומר שהיינו עצלנים, או אני יכולה לטעון שאנחנו פשוט קפדנים מאוד בפרשנות של מצוות התורה שלנו. החמרה ועצלות התמזגו בתפיסת עולם של שמיטה – הגינה שלנו נעזבה לגמרי.

משטח החצץ המטופח לא התגבר על זרעי החרדל שנישאו מי-יודע-מאיפה. סבכים נמוכים זוחלים על פני כל השטח הפתוח. וסמוך לשיח הוורדים יש אוסף של צמחים קוצניים מצחיקים עם עלים ססגוניים שנראו סתם חולניים, עד ליום שזינקו ופרחו לתפארת הדרדר הסגולה.

כל זה הוא הפקר וכל אחד מוזמן ליהנות ממנו. התפוז הסיני הוא לא שלי יותר משלך. ואתם מוזמנים לקחת גם את השקדים הירוקים הראשונים – למרות שבכל ה-Googling שלי לא מצאתי תשובה לשאלה "האם שקדים מרים צעירים מכילים כמות מסוכנת של ציאניד?"

התורה מאוד ברורה בכך שהעונש לאי-שמירת שמיטה הוא גלות. במילים אחרות, אנחנו יכולים או לתת לארץ את שבתותיה בזמן שאנו יושבים כאן, או שהיא פשוט תיקח אותם כשאנחנו כבר איננו. הבּר ינצח.

כשקוראים את מעשה בראשית קל לחשוב שהכאוס הוא האויב שעליו האלוהים מתגבר. אבל אֵל שהייתי רוצה להאמין בו – מקדים ומתעלה על הדיכוטומיה של סדר ותוהו ובוהו. התורה משמעותית בשבילי, כי היא קיימת לא רק כדי לתת לנו חוקים אלא כדי להזכיר לנו שהחיים עצמם מושרשים בכל מה שאינו ניתן לשליטה. הדרישה לא רק של מנוחה שבועית מהעבודה היצירתית שלנו, אלא גם שנת שבתון לאדמה עצמה, מכירה בכך שהפרוע הוא חיוני ושכל תחושה שאנחנו מסוגלים להחזיק או לשלוט בכל דבר היא זמנית.

הקומץ הקטן הזה של זרעי חרדל לא מספיק לארוחת צהריים בשבילי, שלא לדבר על כל השכנים שלי – אבל הם כן מספיקים להזכיר לי שכשאנחנו משחררים את הניסיונות שלנו בטיפוח וטיפול והזמנה לפי רצוננו, אנחנו נותנים לעצמנו להיות מופתעים מכל מה שנזרע ונשתל בחיינו בכוחות עצמו.

מינה ברומברג ויעל אילן משתתפות בבית מדרש ערב על השמיטה.

המקור באנגלית: http://blog.hebrewcollege.edu/torah-gone-wild/

Be Sociable, Share!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>